"לקחת שטח כשכר מלחמה": אליהו בן אשר עם התוכנית המהפכנית שתשנה את המזרח התיכון

סיכום AI

סקירה כללית המקור הוא שיחה בערוץ טוב עם הרב אליהו בנשחר ובהשתתפות המראיין, העוסק בסוריה שלאחר נפילת משטר אסד ובמפת האינטרסים הישראלית שם. הטענה המרכזית של בנשחר היא שישראל טועה כשהיא מקדשת את יציבותה ושלמותה של סוריה, ושאינטרס ישראלי מובהק הוא פירוק סוריה למסגרות קטנות יותר, במיוחד יצירת ישות דרוזית עצמאית בחסות ישראלית. השיחה מתמקדת בשלוש שאלות: האם סוריה יכולה להיות מדינה יציבה, כיצד ישראל צריכה לפעול מול הדרוזים, הכורדים, העלווים והטורקים, ומהי תפיסת הכוח שישראל צריכה לאמץ כמעצמה אזורית. המראיין מוסיף מסגרת רחבה: מדינות הטרוגניות במזרח התיכון נוטות להיכשל, ואילו מדינות הומוגניות יותר מצליחות יחסית. - רגע מקור רלוונטי: [00:02] בנשחר מציג את התזה שלפיה האינטרס הישראלי בסוריה הוא פירוקה ולא שימור יציבותה. הטיעון המרכזי שרשרת הסיבתיות שמציג בנשחר מתחילה בכך שסוריה אינה מדינת לאום טבעית אלא מסגרת כפויה ורב־עדתית. משום כך, לטענתו, היא יכולה להתקיים רק באמצעות דיקטטורה אלימה, וכאשר הדיקטטורה נחלשת מתפרצים מחדש שסעים עדתיים, שבטיים ודתיים. מכאן הוא מסיק ששימור הגבולות הקיימים אינו מוסרי ואינו מועיל, מפני שהוא משאיר מיעוטים תחת שלטון עוין או בלתי יציב. לכן, לדבריו, ישראל צריכה להעדיף פירוק מדיני של סוריה, להגן על הדרוזים, ולפעול כמעצמה אזורית שמעצבת את סביבתה במקום להמתין להתפתחויות. הנחת יסוד נוספת היא ששלום במזרח התיכון לא נובע מוויתור ישראלי על שטחיה, אלא מהרתעה ומתפיסה הפוכה: ישראל צריכה להבהיר שתוקפנות נגדה עלולה לעלות לאויביה באובדן שטח. בנשחר רואה בחזית הסורית לאחר מלחמות 1967 ו־1973 דוגמה לכך שדווקא מחיר טריטוריאלי כבד יצר הרתעה ארוכת שנים. - רגע מקור רלוונטי: [00:10] בנשחר מציג את היפוך תפיסת “פשרה טריטוריאלית תמורת שלום”. ראיות ודוגמאות המראיין מביא הבחנה בין מדינות הומוגניות יחסית, כמו כווית, קטר, איחוד האמירויות, עומאן וסעודיה, לבין מדינות הטרוגניות כמו סוריה, עיראק, תימן וסודאן.

לטענתו, האחרונות נכשלות מפני שהמדינה המודרנית לא הצליחה להחליף נאמנויות שבטיות, עדתיות ודתיות בזהות לאומית מאחדת. השיחה משתמשת גם בדוגמאות היסטוריות של פירוק מדינות רב־לאומיות: ברית המועצות, יוגוסלביה וצ’כוסלובקיה. בהקשר הסורי מוזכרים הכורדים שנשארו בלי מדינה לאחר חלוקת המזרח התיכון, העלווים שביקשו בעבר מסגרת נפרדת, והחשש הבינלאומי שפירוק סוריה ייצור מרחב חדש לדאעש, במיוחד באזור דיר א־זור. בנשחר ואליהו בנשחר (Tov - Jewish Television) מזכירים את הדרוזים בדרום סוריה כמקרה המרכזי עבור ישראל. המראיין מדגיש שהדרוזים אינם מאוחדים פנימית ושיש ביניהם מתחים בשאלה אם פניהם לדמשק או לירושלים, ואילו בנשחר משיב שהכיוון שלהם תלוי גם בשאלה אם ישראל תפנה אליהם ותפרוס עליהם חסות ממשית. - רגע מקור רלוונטי: [00:05] המראיין מציג את הטענה שמדינות רב־עדתיות במזרח התיכון נוטות לכישלון. תובנות ייחודיות התובנה הבולטת ביותר היא שהבעיה אינה רק “מה קורה בסוריה”, אלא כיצד ישראל תופסת את עצמה. בנשחר טוען שהמכשול המרכזי בפני מדיניות ישראלית פעילה אינו בהכרח התנגדות בינלאומית, אלא פחד ישראלי “לשחק את המשחק של הגדולים” ולשלם את המחיר של חסות אזורית. תובנה נוספת היא שהגנה על מיעוטים אינה מוצגת רק כחובה מוסרית או כברית רגשית, אלא כאינטרס אסטרטגי. במקרה הדרוזי, בנשחר רואה אפשרות לשותפות נאמנה, יצירת עומק אזורי, והקטנת כוחם של גורמים עוינים בדרום סוריה. השיחה גם מפרשת את טורקיה של ארדואן לא כיריבה טריטוריאלית רגילה, אלא כשחקן אידיאולוגי המבקש מעמד הנהגה בעולם המוסלמי באמצעות עימות עם ישראל. לפי בנשחר, העיסוק הטורקי בעזה אינו רק דאגה לעזתים, אלא חלק מתחרות רחבה על מי מוביל את המאבק האסלאמי נגד ישראל. - רגע מקור רלוונטי: [00:26] בנשחר מסביר את העימות עם טורקיה כמאבק אידיאולוגי על הנהגת האסלאם.

תחזיות ותנאים המראיין מעריך שסוריה תמשיך להיות מרחץ דמים לסירוגין, משום שהעימותים הפנימיים יכולים להתחדש סביב שבטים, לאומים, דתות ועדות. הוא מוסיף שטורקיה עלולה לנצל את הריק השלטוני ולהיכנס לסוריה בטענה שהיא “מצילה את סוריה מהסורים”, תרחיש שלדבריו צריך להדאיג את מערכת הביטחון הישראלית. בנשחר חוזה שג’ולני לא יוכל להפוך את סוריה למדינה יציבה ומאוחדת, גם אילו היה בעל כוונות טובות בהרבה. מבחינתו, משימת השליטה במדינה כזו בלתי אפשרית כמעט, ולכן עדיפה סוריה קטנה יותר סביב שלטונו, לצד ישויות נפרדות למיעוטים כמו הדרוזים ואולי העלווים. תחזיות אלו ייחלשו אם יופיעו סימנים ברורים לכך שג’ולני מצליח לבנות שלטון כוללני, יציב ולא־רודפני; אם הדרוזים והעלווים יקבלו ביטחון אמין ללא פירוק המדינה; אם טורקיה תימנע מהעמקת נוכחות צבאית או פוליטית; ואם יתברר שפירוק סוריה מחזק דווקא דאעש או גורמים ג’יהאדיסטיים יותר מאשר מגן על מיעוטים. - רגע מקור רלוונטי: [00:16] המראיין מזהיר מפני המשך הדמים בסוריה ומפני כניסה טורקית לריק השלטוני. השלכות מעשיות ההשלכה המעשית הראשונה, לפי אליהו בנשחר (Tov - Jewish Television), היא שישראל צריכה להגדיר בבירור שהפגיעה בדרוזים בסוריה היא קו אדום. המראיין אומר שאין לאפשר לג’ולני, לצבאו, לבדואים מדרעא או לגורמים אחרים לפגוע בדרוזים, ובנשחר מוסיף שישראל צריכה לחשוב על חסות פוליטית וביטחונית רחבה יותר. השלכה נוספת היא שישראל צריכה לקיים דיון עמוק לגבי הכורדים, העלווים והנוצרים, משום שכל חסות מחייבת מוכנות למימוש צבאי ומדיני. המראיין מדגיש שאין משמעות להצהרה על הגנה בלי נכונות לפעול כאשר מתרחשת פגיעה בפועל. בנוגע למדיניות הטריטוריאלית, אליהו בנשחר (Tov - Jewish Television) תומכים במפורש בסירוב לרדת מרמת הגולן. בנשחר מרחיב זאת לתפיסה כללית יותר: ישראל צריכה להציג תביעות ואינטרסים טריטוריאליים כקלף הרתעתי, ולא לראות בכל שטח רק “רצועת ביטחון” זמנית. - רגע מקור רלוונטי: [00:14] המראיין מציג את הדרוזים כאינטרס ישראלי עליון בסוריה.

הסתייגויות ושאלות פתוחות המקור אינו מציג ראיות אמפיריות מלאות לכך שפירוק סוריה אכן יפחית אלימות יותר מאשר יגביר אותה. מוזכר החשש שחלוקה עלולה ליצור מרחבי דאעש חדשים, אך אין בשיחה מענה מפורט לשאלה כיצד מונעים זאת בפועל. שאלה פתוחה נוספת היא מידת הנכונות הישראלית לשלם את מחיר החסות. גם המראיין וגם בנשחר מכירים בכך שחסות על דרוזים, כורדים, עלווים או נוצרים עלולה לחייב פעולה צבאית, סיכון חיילים והתנגשות עם טורקיה או גורמים אחרים. יש גם אי־בהירות סביב רצון המיעוטים עצמם. המראיין מציין שהדרوزים מפולגים, ובנשחר משיב שהעמדה שלהם תלויה גם בישראל; אך המקור אינו מביא נתונים מסודרים על עמדות הציבור הדרוזי, העלווי, הכורדי או הנוצרי בסוריה. מסקנות מרכזיות הטענה המרכזית בשיחה היא שישראל צריכה להפסיק לחשוב על סוריה כמדינה שיש להציל את שלמותה, ולהתחיל לחשוב על המרחב הסורי כמגרש שבו יש לה אינטרסים, בעלי ברית פוטנציאליים וקווי אדום. הדרוזים מוצגים כמקרה הדחוף והחשוב ביותר, הן בגלל הקרבה לישראל והן בגלל הקשר עם הדרוזים בישראל. אליהו בנשחר (Tov - Jewish Television) מציעים מעבר מתפיסת שימור זהירה לתפיסת כוח אזורית: חסות על מיעוטים, עמידה תקיפה בגולן, והבנה שטורקיה עלולה למלא כל ואקום שישראל תשאיר. עם זאת, השיחה משאירה פתוחות שאלות כבדות על מחיר צבאי, לגיטימציה בינלאומית, סכנת דאעש, ורצון המיעוטים עצמם.