מומחה ישראלי למדיניות צבאית בחשיפה מטלטלת: צמרת צה"ל משקרת לציבור על מוכנותו למלחמה! | ד״ר רן ברץ

סיכום AI

סקירה כללית המקור הוא שיחה ארוכה עם ד״ר רן ברץ על מצב מערכת הביטחון הישראלית, הכשרת הפיקוד הבכיר, תפיסת המלחמה של צה״ל והמשמעויות המעשיות לאחר שבעה באוקטובר. הטענה המרכזית שלו היא שמערכת הביטחון והדרג המדיני נשבו במשך שנים בתפיסה שלפיה מלחמות קלאסיות בין מדינות כבר אינן האיום המרכזי, ולכן צה״ל נבנה למב״ם, לפשיטות ולניהול ארגוני טרור במקום להכרעה במלחמה ממשית. ברץ מדגיש שהוא אינו מאשים רק את הצבא: בעיניו מדובר בחבילה אחת של פיקוד בכיר, פוליטיקאים, שרים וראשי ממשלה שאפשרו לאותה תפיסה להתבסס. לשיטתו, הכשל אינו רק מודיעיני או טקטי, אלא מקצועי, אופרטיבי ואסטרטגי: הצבא אינו יודע מספיק להכין את עצמו למלחמה הבאה, במיוחד מול אויב מדינתי או מול זירות עתירות טכנולוגיה. - רגע מקור רלוונטי: [00:02:03] ברץ מציג את הטענה שצה״ל הפך ל״צבא מב״ם״ שמאמין שלא תהיה מלחמה מלאה. הטיעון המרכזי שרשרת הסיבתיות של ברץ מתחילה בתפיסה אסטרטגית: אם הפיקוד מאמין שהעידן של מלחמות צבא מול צבא נגמר, הוא מפסיק לבנות יכולות הכרעה, תמרון עמוק, מלאים, הכשרה אופרטיבית והבנת אויב מדינתי. מכאן נוצר צבא שמצטיין בחלק מהיכולות הטקטיות והמודיעיניות, אך מתקשה להפוך הצלחות נקודתיות להכרעה מערכתית. ההנחה שמפעילה את הטיעון היא שצבא חייב להיות מוכן לרגע שבו ההרתעה נכשלה וההתראה לא הגיעה. לכן, מבחינתו, התפקיד המרכזי של צה״ל אינו לדבר על הרתעה או להסתמך על מודיעין, אלא להיות מסוגל להכריע גם בתנאים של הפתעה, לחץ וחוסר מוכנות ראשונית. ברץ מוסיף שהכשל מוחמר בגלל תרבות ארגונית שמעדיפה מצגות, מינוחים ו״השפעה על כוחות״ על פני דיווח אמת. בעיניו, צבא שאינו אומר אמת לעצמו ולציבור אינו יכול ללמוד, ולכן גם אינו יכול לתקן את שורש הבעיה. - רגע מקור רלוונטי: [00:16:08] הוא מסביר מדוע צבא אינו יכול להסתמך על הרתעה והתראה, אלא חייב להיות מוכן להכרעה כאשר שתיהן נכשלות. ראיות ודוגמאות הדוגמה החזקה ביותר של ברץ היא שבעה באוקטובר, אך הוא טוען שהכשל העמוק ביותר באותו יום היה דווקא בצפון. בעזה, לדבריו, אפשר להבין את שרשרת הטעויות: אמונה בגדר, בטכנולוגיה, בהרתעת סינוואר ובאיזון אינטרסים מול חמאס. בצפון, לעומת זאת, חיזבאללה נחשב במשך שנים לאיום המרכזי, ולכן חוסר המוכנות שם בבוקר ההתקפה נראה לו בלתי מוסבר וחמור אף יותר. ברץ מציג גם את רצועת עזה כמקרה מבחן לכשל הכרעה: צה״ל נבנה במשך שנים מול חמאס וחיזבאללה, אך לדבריו לא הצליח להכריע אפילו את האויב החלש ביותר בסביבת ישראל.

הוא מדגיש שהבעיה אינה באומץ החיילים אלא בתוכניות קרב, ציוד, הכשרה, חשיבה אופרטיבית ויכולת להפוך פעולה טקטית למהלך מלחמתי שלם. דוגמה נוספת היא תחום הרחפנים והרובוטיקה. ברץ טוען שזהו שינוי יסודי בשדה הקרב: רחפנים זולים, אוטונומיים, נחיליים ורב־משימתיים אינם רק כלי נשק חדש אלא מרחב פעולה חדש, במיוחד ברום הקרוב לקרקע. הוא מבקר את הקצב הביורוקרטי של הכנסת טכנולוגיות, את התלות במפא״ת כצוואר בקבוק, ואת הנטייה להגדיר את הבעיה לפי חיזבאללה במקום לפי רוסיה, סין או אוקראינה. - רגע מקור רלוונטי: [00:37:44] הוא מתאר איום של רחפנים זולים, אוטונומיים ונחיליים שיכולים להציף מערכות הגנה קיימות. תובנות ייחודיות אחת התובנות החריגות של ברץ היא שהשאלה החשובה אינה רק ״האם הייתה מלחמה״ אלא איזה סוג מלחמה צה״ל יודע לדמיין. לשיטתו, ישראל נלחמה במסגרת אסימטרית מול ארגוני טרור, אך עדיין לא התמודדה עם מלחמה סימטרית או חצי־סימטרית שבה לשני הצדדים יש מודיעין, אש, עומק, רחפנים, יכולות תמרון ומערכות הגנה. תובנה נוספת היא שהרוח אינה תחליף למקצועיות. ברץ לא מזלזל במורל, בלכידות או בערכים, אך טוען שהחברה הישראלית כבר מספקת לחיילים רוח לחימה; תפקיד הצבא הוא לתת להם ציוד, מזון, תחמושת, תוכניות, הכשרה ומפקדים מקצועיים. לדבריו, שימוש ב״רוח״ כפיצוי על חולשה מקצועית הוא מסוכן. ברץ גם מדגיש שהכשרת הפיקוד הבכיר מתחילה מאוחר מדי ונעשית באופן שטחי מדי. לדבריו, אם רמטכ״ל סיים למעשה את ההשכלה הצבאית הרצינית שלו לפני תפקיד מ״פ או מג״ד, הוא צובר ניסיון ניהולי אך לא בהכרח יכולת לדמיין מלחמה עתידית מורכבת. - רגע מקור רלוונטי: [01:09:52] הוא אומר שבצה״ל לעיתים הולכים ל״רוח״ כפיצוי על היעדר מקצועיות. תחזיות ותנאים ברץ מעריך שסיכויי המלחמה באזור ובעולם עולים משנה לשנה. הוא קושר זאת להיחלשות אמריקאית, לחוסר יכולת אירופית לעצור מלחמות, להתחזקות אויבים אזוריים ולשינויים טכנולוגיים שמורידים את מחיר הכניסה לשדה הקרב המתקדם. תחזית זו תיחלש אם ישראל תבנה מחדש יכולות הכרעה, אם ארצות הברית תחזור להרתעה אפקטיבית, ואם יריבים אזוריים יתקשו לאמץ טכנולוגיות רחפנים, אש מדויקת ותמרון.

ביחס לזירות, הוא רואה במצרים איום מטריד במיוחד בגלל גיוון מקורות הרכש שלה ושיתופי פעולה אפשריים עם סין. אחריה הוא מציב את טורקיה דרך סוריה, את חיזבאללה המשתקם, ואת ירדן כזירה שעלולה להשתנות אם תתרחש הפיכה או קריסת יציבות. התחזיות האלה תלויות בשינויי שלטון, בנוכחות טורקית בסוריה, בשיקום חיזבאללה, ובהתפתחות יכולות סיניות ורוסיות בשדה הקרב. בתחום הרחפנים, התחזית שלו ברורה: מערכות לא־מאוישות יהפכו זולות, אוטונומיות, רבות־כמות וקשות לשיבוש. הוא מעריך שמענה המבוסס רק על לוחמה אלקטרונית או סייבר יהיה מיושן, משום שכלים יעברו למצבים אוטונומיים. תחזית זו תיחלש אם יתפתחו פתרונות קינטיים זולים, יעילים ורחבי־היקף, או אם יתברר שקצב האוטונומיה בשדה הקרב איטי מהצפוי. - רגע מקור רלוונטי: [01:35:24] הוא מסביר מדוע שיתוף פעולה מצרי־סיני ויכולות זולות בשדה הקרב העתידי מטרידים אותו במיוחד. השלכות מעשיות ההשלכה המרכזית מדברי ברץ היא צורך ברפורמה מקצועית בצה״ל: חיזוק השכלה צבאית, לימוד היסטוריה צבאית, חשיבה אופרטיבית, הבנת טכנולוגיה, ותכנון מלחמה מול אויבים מדינתיים ולא רק מול חמאס וחיזבאללה. הוא מדגיש שהשינוי צריך להתחיל מוקדם, אצל קצינים צעירים, מפני שההשכלה שנבנית בגיל 20–23 היא זו שתעצב את הרמטכ״לים של עוד עשרים שנה. השלכה נוספת היא שינוי מודל כוח האדם. ברץ טוען שצה״ל חייב להשאיר אנשים מצוינים בזרוע היבשה, ולכן עליו להתייחס למשפחה, לשירות ארוך, למגורים, לתנאי חיים ולמסלול קידום כאל חלק מהיכולת המבצעית. בעיניו, מענקי חתימה לבדם אינם מספיקים אם קצין צעיר אינו רואה אפשרות להקים משפחה ולחיות חיים סבירים. בתחום הטכנולוגי, הוא מציע לשחרר יותר יוזמה מלמטה, לקצר תהליכי רכש והטמעה, ולבנות יכולת ייעודית לרום הקרוב לקרקע במקום לראות רחפנים רק כהרחבה של חיל האוויר או חיל היבשה. הוא מזהיר שמערכת שמכניסה פתרונות אחרי חודשים או שנים תאבד רלוונטיות מול שדה קרב שמתעדכן בתוך שבועות. - רגע מקור רלוונטי: [00:48:48] הוא אומר ששינוי כיוון מערכתי יכול להתרחש מהר אם האדם הנכון מגדיר יעד ברור וכל המערכת מתיישרת אליו. הסתייגויות ושאלות פתוחות חלק מטענות ברץ נשענות על הערכה מקצועית וספקולציה מוצהרת, לא על מסמכים מלאים או מידע פומבי שלם.

למשל, ההשערה שנתניהו הגיע למסקנה שצה״ל אינו מסוגל לספק הכרעה מלאה בעזה מוצגת על ידו כספקולציה אישית. גם הטענות על היקף המלאים, שיקולי הדרג המדיני והיכולות המדויקות של אויבים אינן ניתנות לאימות מתוך השיחה בלבד. יש גם חלופות הסבר שלא נידונות לעומק. ייתכן שחלק מהיעדר ההכרעה נבע מאילוצים בינלאומיים, חטופים, תלות בתחמושת אמריקאית, שיקולים הומניטריים, מגבלות לגיטימציה או החלטות מדיניות מודעות ולא רק מכשל מקצועי. ברץ מכיר בחלק מהאילוצים, אך מפרש אותם בעיקר כתוצאה של שנים של בניין כוח ותפיסה שגויים. שאלה פתוחה נוספת היא איך מבצעים רפורמה בלי לפגוע ברציפות הפיקודית תוך כדי איומים פעילים. ברץ מאמין שאפשר לקצר פז״ם, לקדם קצינים שהוכיחו עצמם במלחמה, ולהחליף דור פיקודי ופוליטי, אך לא מפרט מנגנון מלא שיבטיח שהקידום המהיר לא ייצור כשלים חדשים. - רגע מקור רלוונטי: [01:17:24] הוא מדגיש שחלק מהניתוח שלו לגבי נתניהו ועזה הוא ספקולציה אישית. מסקנות עיקריות לפי ברץ, השאלה החשובה אחרי שבעה באוקטובר אינה רק מי התרשל, אלא איזו תפיסת ביטחון יצרה צבא שאינו מוכן להכרעה. הוא רואה קשר ישיר בין מב״ם, ירידת ערך ההשכלה הצבאית, ביורוקרטיה טכנולוגית, תרבות דיווח בעייתית והיעדר חשיבה על מלחמות מדינתיות. הלקח המעשי שלו הוא ריאליזם ביטחוני: להניח שהאויב יפתיע, שההרתעה תישבר, שהטכנולוגיה תשתנה מהר, ושמלחמות גדולות אינן נחלת העבר. מכאן נדרשים צבא מקצועי יותר, פיקוד לומד יותר, מודל שירות חדש, תעשייה ביטחונית מהירה יותר, והנהגה שמוכנה לומר לציבור אמת קשה. למרות הביקורת החריפה, ברץ אינו מציג ייאוש. הוא טוען שלישראל יש חברה חזקה, כוח אדם איכותי ומשאבים משמעותיים; הבעיה היא מוסדית ותפיסתית, ולכן ניתנת לתיקון אם תהיה נכונות להודות בכשלים ולשנות כיוון.