ההתפכחות עם ד"ר עינת וילף | היידה, פרק 55

סיכום AI

סקירה כללית המקור הוא שיחה ארוכה עם עינת וילף על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כישלון תפיסות השלום והביטחון, אחריות השנים האחרונות לשבעה באוקטובר, ותפיסתה הפוליטית החדשה סביב מפלגת עוז. הטענה המרכזית שלה היא שהבעיה אינה היעדר נוסחה מדינית טכנית, אלא אידיאולוגיה שהיא מכנה “פלסטיניזם”: שלילה מתמשכת של ריבונות יהודית כלשהי במרחב, המוסווית לעיתים בשפה שנשמעת למדינאים מערביים כמו שפה של פשרה. וילף מציגה את עצמה כמי שעברה תהליך התפכחות מתוך מחנה השלום, אך מדגישה שזה אינו מעבר לפסיביות או לייאוש. לשיטתה, ישראל צריכה לפעול באופן יומיומי לשחיקת האידיאולוגיה הזאת, ובעיקר להפסיק לתדלק אותה באמצעות כסף, לגיטימציה ומנגנוני פליטות. - רגע מקור רלוונטי: [00:01:35] וילף אומרת שכיום היא רואה את אוסלו כבלוף מבחינת הנכונות הערבית־פלסטינית לסיום הסכסוך. הטיעון המרכזי שרשרת הסיבה והתוצאה אצל וילף מתחילה בהבחנה בין סכסוך טריטוריאלי רגיל לבין מאבק אידיאולוגי. אם הפלסטינים היו מבקשים מדינה לצד מדינת היהודים, היה מקום למודל מדיני של שתי מדינות; אך לשיטתה, הדרישה המתמשכת ל“זכות השיבה” מוכיחה שהיעד אינו ריבונות פלסטינית עצמאית בלבד, אלא החלפת ישראל כמדינה יהודית. מכאן נובעת ביקורתה על ישראל: מנהיגים ישראלים התמקדו בשקט, בתמרון ובבלימה, במקום בשחיקת מקור העימות. לדבריה, חמאס, הרשות הפלסטינית, אונר״א ותומכיהם בעולם פעלו בזירות שונות לאותה מטרה, בעוד ישראל פירשה מילים כמו “צדק”, “שתי מדינות” ו“הכרה בישראל” לפי המשמעות הישראלית־מערבית שלהן ולא לפי השימוש הפלסטיני בפועל. ההנחה שמחזיקה את הטיעון היא שיש להתייחס ברצינות למה שהצד הפלסטיני אומר בגלוי, במיוחד בנושא הפליטות והשיבה. וילף טוענת שישראל חטאה ב“גזענות של ציפיות נמוכות”: היא הניחה שהצהרות קיצוניות אינן באמת מחייבות, במקום לראות בהן מודיעין גלוי. - רגע מקור רלוונטי: [00:35:42] וילף מסבירה שהבעיה אינה בהכרח שקר, אלא שימוש במילים מוכרות במשמעות אחרת, במיוחד סביב “שתי מדינות” ו“זכות השיבה”. ראיות ודוגמאות הראיה המרכזית שחוזרת בשיחה היא סוגיית הפליטים. וילף מדגישה כי לפי הרישום של אונר״א יש כ־6.1 מיליון פליטים פלסטינים, בעוד שהמספר הנתבע בשיח הפלסטיני עשוי להגיע לכ־10 מיליון. מבחינתה, כל עוד מיליונים מוגדרים כפליטים מפלסטין גם כשהם חיים בעזה, בגדה או במדינות אחרות, אין מדובר בסיום סכסוך אלא בשימור מנגנון שתכליתו ערעור ישראל. דוגמה נוספת היא פרשנותה לכישלון תהליכי קמפ דייוויד, אולמרט וקלינטון. היא טוענת שהמחלוקת הסופית לא הייתה “אחוז אחד” טכני או רק ירושלים, אלא בעיקר שאלת הפליטים והשיבה.

לכן, לשיטתה, כל משא ומתן שאינו מתחיל בסילוק הדרישה הזאת עוסק בטפל ולא בעיקר. וילף משתמשת גם בשבעה באוקטובר כהוכחה לכישלון “קניית השקט”. היא מתארת את השנים שקדמו למתקפה כהתמכרות ישראלית לשקט שנקנה בכסף, בזמן שחמאס וסינוואר הבינו את החולשה הזאת ותכננו פלישה וטבח. בהקשר זה היא משווה את נתניהו למי שהבטיח לזהות סכנות בזמן אך בפועל משכן את ביטחון ישראל תמורת אשליית יציבות. - רגע מקור רלוונטי: [00:27:20] וילף מציעה שלא לאפשר בנייה קבועה בעזה לפני מחיקת מעמד הפליטות הפלסטינית של תושבי עזה מרשומות אונר״א או פירוק המנגנון. - רגע מקור רלוונטי: [00:41:56] היא טוענת שכשל ישראלי מרכזי היה אי־הבנת זירת המלחמה: חלק גדול ממנה מתנהל בעולם, לא רק בעזה. תובנות ייחודיות אחת התובנות החריפות של וילף היא שקיר הברזל אינו יכול להיות תפיסה סטטית. היא מקבלת את ההנחה שיש צורך בכוח ובהרתעה, אך טוענת שהצד השני אינו ממתין עד שיתייאש; הוא מחפש בכל יום דרכים לעבור מעל הקיר, מתחתיו, סביבו או דרכו. לכן כוח ללא מאבק תודעתי ומדיני פעיל רק דוחה את העימות הבא. תובנה נוספת היא ההבחנה בין אסלאם וערביות לבין “פלסטיניזם”. וילף אינה מזהה את כל העולם הערבי או המוסלמי עם שלילת ישראל, וטוענת שיש ערביות ואסלאם שיכולים להתקיים בלי אובססיה למדינה היהודית. דווקא משום כך היא מבודדת את הפלסטיניזם כאידיאולוגיה נפרדת שספגה לתוכה רכיבים אנטי־יהודיים ממקורות ערביים, מוסלמיים, נאציים, סובייטיים ופאן־ערביים. היא גם מציגה את האוניברסיטאות היוקרתיות, האו״ם וארגוני זכויות אדם כזירת לגיטימציה ולא רק כזירת דעה. לטענתה, מוסדות כמו הרווארד וקולומביה מעניקים שפה, יוקרה ואצטלה מוסרית לרעיון מסוכן: שהעולם יהיה טוב יותר אם “היהודי הקולקטיבי”, כלומר ישראל או הציונות, ייעלם. - רגע מקור רלוונטי: [00:24:19] וילף אומרת שקיר ברזל סטטי נכשל כי היריב פועל כל הזמן כדי לפצח אותו. - רגע מקור רלוונטי: [00:56:38] היא מסבירה מדוע בעיניה קמפוסים יוקרתיים מסוכנים: הם נותנים לגיטימציה רעיונית לשלילת ישראל. תחזיות ותנאים וילף חוזה שאם ישראל תמשיך “לקנות זמן” בלי לשחוק את האידיאולוגיה שמולה, הצד השני ינצל את הזמן כדי להתעצם ולפעול.

התחזית הזאת תיחלש אם יתגלו סימנים ברורים לכך שהנהגה פלסטינית משמעותית מוותרת בפומבי ובמעשה על זכות השיבה ועל החלפת ישראל, או אם מנגנוני החינוך, הפליטות והדיפלומטיה הפלסטיניים ישנו כיוון. היא אינה מבטיחה שהמדיניות שהיא מציעה תצליח, אך טוענת שתוחלת ההצלחה שלה גדולה מאפס, בניגוד להמשך המדיניות הקיימת. מבחינתה, גם אם לא תתרחש טרנספורמציה עמוקה, עצם נקיטת צעדים נגד הפליטות הממוסדת, נגד מימון חמאס ונגד שפה דיפלומטית עמומה תשפר את מצב ישראל. בנוגע להכרה בינלאומית במדינה פלסטינית, היא אינה מקבלת זאת כשח־מט. לדבריה, הכרה כזאת יכולה לשמש נגד ישראל, אך ישראל יכולה להפוך אותה לזירת לחץ: לדרוש מכל מדינה שמכירה בפלסטין להבהיר שפלסטין היא בית הקבע של הפלסטינים, שאין פליטים מפלסטין בתוך פלסטין, שאין זכות שיבה לישראל, ושאחת משתי המדינות היא מדינה יהודית. - רגע מקור רלוונטי: [01:03:49] וילף מגדירה הכרה במדינה פלסטינית ככלי שניתן לפרש בכיוונים שונים, ולא בהכרח כהקמת מדינה ממשית. - רגע מקור רלוונטי: [01:05:46] היא מציעה לפנות למדינות שכבר הכירו בפלסטין ולדרוש מהן לוודא שההכרה אינה כוללת שיבה לישראל. השלכות מעשיות ההשלכה המעשית הראשונה היא הגדרת האויב כאידיאולוגיה ולא רק כארגון. לכן, לשיטת וילף, ישראל אינה יכולה להסתפק בהחלשת חמאס צבאית או בשיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית. עליה להתמקד במטרה הסופית המשותפת שהיא מייחסת לשניהם: שלילת מדינת היהודים. השלכה שנייה היא שינוי סדר היום המדיני. במקום להתחיל משרטוט גבולות, התנחלויות או נוסחאות משא ומתן, וילף דורשת להציב בראש כל דיון את הפליטות וזכות השיבה. היא מציעה שכניסת עזתים ממצרים לעזה, למשל, תלווה בוויתור על תעודת פליט וקבלת תעודת תושב קבע של עזה. השלכה שלישית היא הפסקת “קניית שקט” בכסף או בהקלות שאינן מותנות בשינוי אידיאולוגי. מבחינתה, בנייה בעזה, העברת כספים, הכרה בינלאומית או הסדרים אזרחיים חייבים להיות מחוברים לשחיקת מנגנוני הפליטות, החינוך והלגיטימציה שמזינים את המאבק בישראל. - רגע מקור רלוונטי: [00:46:13] וילף מסבירה שההתעלמות מאונר״א נבעה מתפיסה ביטחונית צרה שמעדיפה שקט ומתעלמת מאידיאולוגיה. - רגע מקור רלוונטי: [00:48:42] היא מגדירה את היריב כ“פלסטיניזם”, כלומר אידיאולוגיה שצריכה למות.

הסתייגויות ושאלות פתוחות וילף עצמה מודה שקשה לדבר בוודאות על כוונות אישיות של מנהיגים ונושאים ונותנים. ייתכן, לדבריה, שהיו פלסטינים בחדרי המשא ומתן שהבינו שאין ברירה או אף רצו פשרה, אך לא היה מאחוריהם ציבור או תנועה שמוכנים לסיום הסכסוך. זו הבחנה חשובה, אך היא גם משאירה שאלה פתוחה על הפער בין הנהגות, ציבור, פחד פוליטי ותמריצים מוסדיים. גם הישימות של הצעותיה אינה מוכחת בשיחה. מחיקת מעמד פליטות, פירוק אונר״א, עיצוב זהות עזתית נפרדת והתניית שיקום בעזה הם צעדים שהיא מציגה כרצויים, אך השיחה אינה מספקת תוכנית ביצוע מלאה מול משפט בינלאומי, התנגדות אמריקאית או אירופית, מצרים, מדינות ערב והמציאות ההומניטרית. שאלה נוספת היא האם כל ביטויי התמיכה הפלסטינית בשיבה ובמאבק משקפים מחויבות אידיאולוגית עמוקה, או גם תוצאה של פחד, חינוך, מבנה תמריצים וחוסר אמון. וילף מדגישה שיש לקחת את ההצהרות כפשוטן, אך אפשרות חלופית היא שחלק מהעמדות מתקבעות משום שאין מוסדות, הגנות ומנהיגות שמאפשרים פשרה פומבית. - רגע מקור רלוונטי: [00:04:09] וילף אומרת שקשה לדעת מה רצו אנשים בחדרי המשא ומתן, אך ייתכן שלא היה להם עם מאחוריהם. מסקנות מרכזיות וילף מציעה קריאה עקבית: הסכסוך לא ייפתר באמצעות עוד נוסחה דיפלומטית אם לא יטופל הרעיון שמאחוריו. מבחינתה, זכות השיבה ואונר״א אינן סעיפים שוליים אלא לב המנגנון שמונע סיום סכסוך. הלקח המעשי שלה הוא שישראל צריכה להפסיק להגיב בלבד ולהתחיל לנהל מערכה מדינית, תודעתית ומוסדית נגד הפלסטיניזם. לא מדובר, בעיניה, בוויתור על כוח צבאי אלא בהשלמתו: כוח בלי מאבק על משמעות, חינוך, לגיטימציה ותמריצים רק משאיר ליריב את היוזמה. ברמה הפוליטית, היא טוענת שהמשבר חשף את הצורך בהנהגה שמבינה גם ביטחון וגם רעיונות. המסר האופטימי שלה הוא שאיכות החברה הישראלית גבוהה יותר מאיכות הנהגתה הנוכחית, ולכן יש טעם להיכנס לפוליטיקה ולא להסתפק בביקורת מבחוץ.