כך ייעשה לאיש שמעז לבקר את אייזנקוט. שומר סף 402 עם אל"מ רונן כהן.

סיכום AI

סקירה כללית בפרק של «שומר סף» מתראיין אלוף־משנה במילואים רונן כהן, לשעבר ראש זירת הטרור באמ״ן, בשיחה עם גדי טאוב על מחדל 7 באוקטובר, מלחמת לבנון השנייה, אחריות בכירי מערכת הביטחון והשלכות המלחמה. הטענה המרכזית של כהן היא שהאסון לא נבע רק מהפתעה מודיעינית נקודתית, אלא משנים של שחיקה מוסדית, הכלה, היעדר רצון להכריע והימנעות מהפקת לקחים מדוח ועדת וינוגרד. לדבריו, אותה תפיסת עולם ממשיכה להשפיע על הצבא, על קבלת ההחלטות ועל הוויכוח הפוליטי בישראל. הוא מציב מולה תביעה לנכונות להפעיל כוח, לכבוש שטח כשנדרש, לבנות מחדש את צבא היבשה ולדרוש אחריות אישית מן הדרג הבכיר. - רגע מקור רלוונטי: כהן מסכם את תפיסתו על השחיקה ארוכת השנים ועל הקשר ל־7 באוקטובר [04:13]. הטיעון המרכזי: כשל מתמשך של הכלה והיעדר הכרעה כהן מחלק את הבעיה לשני רבדים. הראשון הוא הפגיעה של מחאת אנשי המילואים במערכים חיוניים, שלטענתו אינה «התנדבות» פרטית כאשר מדובר באנשים המשובצים בתפקידים מבצעיים והמערכת מסתמכת עליהם. השני הוא כשל עמוק יותר של הנהגה צבאית ומדינית, שהתבטא במשך שנים בהעדפת שקט, הסדרה והרתעה על פני מוכנות למלחמה והכרעה. עם זאת, כהן אינו טוען שהמחאה היא שגרמה ל־7 באוקטובר. הוא אומר שהמתקפה הייתה מתרחשת גם ללא המחאה, משום שהקונספציה והניוון המבצעי נבנו במשך שנים. לטענתו, המחאה רק חשפה או החריפה חולשות שכבר היו קיימות במערך הביטחוני. ההנחה שמחזיקה את הטיעון היא שהרתעה אינה מתקיימת באמצעות הצהרות בלבד: היא דורשת יכולת צבאית אמינה, נכונות להפעיל אותה ואחריות פיקודית. כאשר הנהגה מזהירה מפני איום אך אינה משנה את ההיערכות או אינה מוכנה לשלם את מחיר ההכרעה, האזהרה הופכת בעיני כהן ל״חצי אמת״ שאינה מגינה על הציבור. הראיות והדוגמאות שהוצגו בשיחה הדוגמה המרכזית היא דוח וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה. כהן טוען שהדוח כבר תיאר את אותן בעיות שהתגלו ב־7 באוקטובר: צבא יבשה שחוק וחסר ציוד, פערים בין הדרג המדיני לצבאי, העדפת פשיטות מוגבלות על פני כיבוש, וחוסר ב״חתירה למגע״ ולניצחון. לדבריו, אילו יושמו לקחי הדוח, חלק מהכשל המאוחר היה נמנע.

כהן מביא גם את ניהול מלחמת לבנון השנייה כדוגמה לדפוס של גיוס כוחות בלי נכונות להפעילם. הוא מייחס לגדי איזנקוט, שהיה אז בתפקידים בכירים במטכ״ל, התנגדות למהלכים רחבים נגד חזבאללה לצד תמיכה בגיוס מילואים מוקדם. מבחינתו, זה ממחיש את הפער בין בניית כוח או התרעה לבין החלטה להשתמש בכוח. בהמשך הוא מתייחס לטיפול במנהרות בגבול הצפון, שלטענתו הסתכם בסתימתן בבטון במקום בהסרת האיום הרחב של כוח רדואן. הוא רואה בכך דוגמה ל״הכלה״: פתרון טכני שמונע הסלמה מיידית, אך אינו משנה את מאזן האיום. כהן טוען גם שמבצע הביפרים יצר חלון הזדמנויות, אך שהתגובה שנבחנה לאחריו הייתה חזרה להסדרה, הכנסת עובדים מעזה והרגעת הצפון. הוא דוחה את ההנחה ששיפור כלכלי לבדו מפחית טרור, ומציג את חמאס כתנועה אידיאולוגית ולא רק כתוצאה של מצוקה חברתית. - רגע מקור רלוונטי: הסברו על מה שלדבריו כבר הופיע בדוח וינוגרד [06:57]. - רגע מקור רלוונטי: הדוגמה לגיוס מילואים ללא הפעלה רחבה במלחמת לבנון השנייה [08:39]. - רגע מקור רלוונטי: ביקורתו על מדיניות ההסדרה לאחר מבצע הביפרים [14:05]. תובנות ייחודיות ולא־מוסכמות אחת התובנות הבולטות של כהן היא שהתרעה אינה נמדדת רק בשאלה אם מידע הגיע לראש הממשלה. יש להבחין, לדבריו, בין מסלול טכני של העברת ידיעות לבין דיון בכירים שמוביל להחלטה, שינוי היערכות או פעולה. לכן, עצם העברת מידע לקצין או דרך נוהל חמ״ל אינה מוכיחה שהמערכת התריעה באופן אפקטיבי. תובנה נוספת היא שהכשל אינו רק מודיעיני אלא תרבותי. כהן מתאר מערכת שבה בכירים חוששים מהסלמה יותר משהם מבקשים לנצח, ולכן מעדיפים פעולות מוגבלות, הסדרים ושקט זמני. בפרשנות שלו, זו אינה זהירות מקצועית בלבד אלא תפיסת עולם שמחלישה את הצבא לאורך זמן.

הוא גם מבחין בין הדרג הטקטי לדרג הבכיר. לדבריו, הלוחמים והמפקדים בשטח גילו יכולת, עמידות והישגים יוצאי דופן, בעוד שהבעיה נותרה בדרג העליון, שבו הוא מזהה פוליטיזציה, איפה ואיפה וחוסר רצון לבנות מחדש את צבא היבשה. תחזיות ותנאים שיכולים לשנות אותן כהן חוזה שהעימות הפוליטי בישראל עלול להידרדר לאחר הבחירות, במיוחד אם גוש הימין ינצח. הוא מעריך שהמחאה לא תסתיים בהפגנות בלבד, אלא עלולה להפוך לחסימות, סירוב לקבל את תוצאות הבחירות והחרפה של הקרע בין המחנות. התחזית הזו נשענת על התרשמותו שאין עוד «גשר» או כללים מוסכמים בין המחנות. היא תיחלש אם יריבים פוליטיים יקבלו את תוצאות הבחירות, אם המחאה תישאר לא־אלימה ומוגבלת, או אם ייווצר מנגנון מוסכם לבירור האחריות למחדל. במישור הצבאי, כהן טוען שהישגים נגד חמאס, חזבאללה, סוריה ואיראן עדיין אינם ניצחון מלא בעזה. לשיטתו, ללא הכרעה, שליטה בשטח והסדר מדיני־ביטחוני שימנע את שיקום חמאס, המלחמה עלולה להיתפס בעתיד כניצחון של הארגון. הטענה תלויה בהנחות שנויות במחלוקת לגבי משמעותה של שליטה טריטוריאלית, עלות השהייה בשטח והאפשרות להשיג ביטחון באמצעות פתרונות אחרים. - רגע מקור רלוונטי: הערכתו שהעימות הפוליטי עלול להידרדר לאחר הבחירות [35:30]. - רגע מקור רלוונטי: הצגתו את המלחמה כבלתי גמורה ללא הכרעה בעזה [40:41]. המשמעויות המעשיות לפי השיחה המסקנה המעשית הראשונה של כהן היא שיש ליישם בפועל את לקחי וינוגרד, ולא להסתפק בוועדות חקירה ובהצהרות. פירוש הדבר, לפי קו הטיעון שלו, הוא תיקון יחסי הדרג המדיני והצבאי, הגדרת אחריות אישית, שיפור מוכנות המילואים וחיזוק יכולת קבלת ההחלטות בזמן משבר. המסקנה השנייה היא בנייה מחדש של צבא היבשה. כהן מדבר על הקמת אוגדות נוספות, חימוש, מודיעין ויכולת להפעיל כוחות קרקעיים, במקום להסתמך בעיקר על תקיפות מרחוק. הוא טוען ש״מלחמות מנגד» אינן מספיקות להשגת הכרעה כאשר האיום מחזיק בשטח ובתשתיות.

המסקנה השלישית היא שמדיניות הסדרה כלכלית אינה יכולה להחליף טיפול באידיאולוגיה וביכולת הצבאית של ארגוני טרור. כהן אינו מציע בשיחה תוכנית מפורטת לכל שלב, אך הוא דורש מהדרג המדיני להסתכל על אופק של עשרות שנים ולא רק על שקט זמני או הישג פוליטי מיידי. הסתייגויות ושאלות פתוחות רוב הטענות בשיחה מוצגות כעמדותיו של כהן, ולא כממצאים שנבדקו באופן עצמאי במסגרת הפרק. הוא מפנה לדוח וינוגרד ולניסיונו במערכת הביטחון, אך אינו מציג במהלך השיחה את מלוא המסמכים, את עמדות המבוקרים או השוואה שיטתית להסברים חלופיים למחדל. יש גם פער בין טענה סבירה על כשלים מערכתיים לבין ייחוס אחריות אישית לבכירים מסוימים. כדי להכריע בין האפשרויות נדרשת בדיקה של פרוטוקולים, התרעות, החלטות מבצעיות, שרשרת הפיקוד והקשר בין המחאה לבין כשירות המערכים בפועל. כהן עצמו אומר שהמחאה לא גרמה למתקפה, אך הקשר המדויק בינה לבין מידת המוכנות נותר בשיחה ללא כימות. שאלה מרכזית נוספת היא האם כיבוש ושליטה ממושכת בעזה הם תנאי הכרחי לביטחון, או שמא קיימות חלופות שיכולות להשיג הרתעה ופירוז במחיר נמוך יותר. השיחה מציגה עמדה חד־משמעית בעד הכרעה טריטוריאלית, אך אינה מנתחת לעומק את העלויות, את משך הזמן, את התנאים המדיניים ואת הסיכונים הכרוכים בכך. עיקרי הדברים כהן מציג את 7 באוקטובר כתוצאה של כשל מצטבר: התרעות שלא תורגמו לפעולה, צבא יבשה שנשחק, הנהגה שהעדיפה הכלה ושקט, ואי־יישום לקחי מלחמת לבנון השנייה. הראיות המרכזיות שלו הן דוח וינוגרד, התנהלות המערכות במלחמת לבנון השנייה, הטיפול במנהרות ובחזית הצפון, והפער בין הישגי הלוחמים בשטח לבין התפקוד של הדרג הבכיר. המשמעות המעשית שהוא מציע היא מעבר מהרתעה והסדרה בלבד לבניית כוח, אחריות פיקודית, נכונות להפעיל כוחות קרקעיים והכרעה ברורה של האיום. לצד זאת, יש לבחון את טענותיו מול מסמכים מלאים, עדויות נגדיות וניתוח מפוכח של המחירים והחלופות.