ד"ר מרדכי קידר: מדוע יהודים הם אומה והפלסטינים לא

סיכום AI

סקירה השיחה בין ד״ר מוטי קידר לאורי עוסקת בלאומיות היהודית ובתפקידה של תודעת הלאום בקיומה של מדינת ישראל. הטענה המרכזית של קידר היא שלאומיות אינה רק תרבות, דת או שפה, אלא תודעת שייכות משותפת שמניעה אנשים להקריב, לשרת ולהגן על המדינה. כאשר תודעה זו נחלשת, החברה מתפצלת למגזרים, והמדינה מאבדת את הבסיס המאחד שלה. הטיעון המרכזי: מלאומיות מלכדת להתפוררות מגזרית קידר מגדיר לאום כתודעה קולקטיבית של קבוצה המאוחדת סביב ערכים, היסטוריה, תרבות, שפה, טריטוריה ושאיפות מדיניות. מדינת הלאום, לפי תפיסה זו, היא הביטוי המדיני של הלאום: היא נוסדת על ידו, מתקיימת בזכותו ומגינה עליו. הסיבתיות שהוא מציע היא מעגלית אך ברורה: תודעת לאום חזקה יוצרת סולידריות, סולידריות מאפשרת צבא וכלכלה מתפקדים, ואלה מגינים על המדינה ומחזקים את תחושת השייכות. לעומת זאת, היחלשות התודעה הלאומית מובילה להתעצמות זהויות מגזריות, מקומיות ואינדיבידואליסטיות; הדבר מחליש את הצבא, את הנכונות לשרת ואת המחויבות למדינה, ובכך מעודד אויבים חיצוניים לנצל את הפירוד. - רגע מקור רלוונטי: [00:04:47]–[00:06:10], תיאור היחלשות הלאומיות והתפרקות החברה למגזרים. הראיות והדוגמאות שהוצגו המקור נשען על כמה סוגי דוגמאות. ראשית, קידר משתמש ברעיון של אבן ח׳לדון על מחזוריות של לכידות קבוצתית: לאחר ארבעה או חמישה דורות, הזיכרון של מאבק ההקמה נחלש, והחברה נעשית מפוצלת ופרטיקולרית יותר. את המודל הזה הוא מחיל על לאומים ולא רק על שבטים או שושלות. שנית, הוא משווה בין מערב אירופה למזרחה.

לטענתו, מדינות מערב אירופה איבדו חלק מתודעתן הלאומית ולכן הן מתקשות להגן על זהותן התרבותית והאינטרסים שלהן. לעומתן, במדינות מזרח אירופה הלאומיות צעירה יותר, משום שהתעצבה מחדש לאחר התפרקות ברית המועצות, ולכן היא עדיין חזקה ומגינה יותר על גבולות המדינה ועל הזהות המקומית. דוגמאות נוספות הן שירות המילואים בישראל, שבו לדבריו משרתים יחד דתיים, חילונים, מזרחים, יוצאי אירופה, תושבי המרכז והפריפריה; התנועה הציונית, שאיחדה זרמים דתיים וחילוניים סביב יעד לאומי; וההשוואה בין ההתנדבות להגנה, לאצ״ל וללח״י לבין מסגרות שבהן אנשים מקבלים שכר. הוא מציג את הנכונות להסתכן למען הקבוצה כאינדיקטור מרכזי לקיומה של לאומיות. - רגע מקור רלוונטי: [00:15:32]–[00:16:37], תיאור המילואים כמקום שבו נפגשות הקבוצות השונות בישראל. תובנות ייחודיות התובנה הבולטת ביותר היא שלאומיות, לפי קידר, נבחנת פחות באמצעות הצהרות זהות ויותר באמצעות התנהגות: מי מוכן לשאת בעלות, להסתכן ולהגן על הקבוצה. מכאן גם הדיון בנישואים בין קבוצות. קידר מציע שנישואים בין אנשים ממוצאים שונים בתוך ישראל מעידים על תודעה לאומית משותפת, ואילו העדר נישואים בין אזורים פלסטיניים שונים מעיד, לדעתו, על כך שהלאומיות הפלסטינית עדיין חלשה או חלקית. תובנה נוספת היא שהדת, החילוניות, הסוציאליזם והליברליזם מוצגים כתוספות לזהות הלאומית ולא כבסיסה. בתקופת העלייה והקמת המדינה, לטענתו, זרמים שונים הצליחו לשתף פעולה מפני שהלאומיות הייתה המכנה המשותף. כאשר המכנה הזה נחלש, אותם מאפיינים משניים הופכים לסיבות למאבק. - רגע מקור רלוונטי: [00:31:44]–[00:32:54], הטענה שהזרמים השונים היו בעבר תוספות ללאומיות, וכיום הם נעשים מוקדי פילוג.

תחזיות והתנאים להן התחזית המרכזית היא שאם תודעת הלאום בישראל תמשיך להיחלש, החברה תתפרק ליחידות מגזריות, הצבא יתקשה למלא את תפקידו, והנכונות לשרת ולתרום למדינה תפחת. קידר מציג את מתקפת 7 באוקטובר 2023 כדוגמה לאופן שבו אויב חיצוני מזהה חולשה פנימית ומנצל אותה. התחזית תלויה בהנחה שהלאומיות היא הגורם העיקרי לסולידריות בישראל. היא תיחלש אם יתברר שמוסדות אחרים — למשל אזרחות משותפת, אינטרסים כלכליים, מוסדות דמוקרטיים או זהויות מקומיות — מסוגלים לייצר מחויבות ועמידות גם בלי תודעה לאומית אחידה. כמו כן, ההשוואות לאירופה אינן מוכיחות לבדן שהיחלשות הלאומיות היא הסיבה למדיניות ההגירה, לעמדות כלפי ישראל או לבעיות הביטחון. - רגע מקור רלוונטי: [00:13:08]–[00:14:19], הקישור שמציע קידר בין היחלשות הלאומיות לבין מתקפת 7 באוקטובר. ההשלכות המעשיות לפי המקור המסקנה הפוליטית של קידר היא להבחין בין שיקול טקטי לשיקול אסטרטגי. שיקול טקטי הוא העדפה של מפלגה בגלל נושא מסוים, מנהיג מסוים או אינטרס מגזרי; שיקול אסטרטגי הוא בחירה במפלגה שלדעת הבוחר מחזקת את תודעת הלאום ואת יכולתה של ישראל להתקיים כמדינת לאום יהודית. בהיבט האזרחי והביטחוני, המקור מדגיש את הצורך להעדיף אינטרס לאומי משותף על פני סקטוריאליות. הוא מבקר במיוחד מצב שבו קבוצות מסוימות אינן משתתפות במאמץ ההגנה, משום שלדעתו הגנה על המדינה היא חלק בלתי נפרד מהשתייכות לאומית. עם זאת, הוא מבהיר שלאומיות אינה חייבת להיות גזענות או פשיזם, ומציג שיתוף פעולה בין מדינות כדרך שבה עמים יכולים לדאוג לעצמם בלי לראות באחרים נחותים. - רגע מקור רלוונטי: [00:42:37]–[00:47:21], ההמלצה לבחור לפי חיזוק הלאומיות ולא לפי אינטרס מגזרי בלבד.

הסתייגויות ושאלות פתוחות המקור מציג קשרים סיבתיים רחבים, אך אינו מביא נתונים שיטתיים המוכיחים אותם. לדוגמה, הוא מקשר בין רב־תרבותיות, הגירה, היחלשות הלאומיות ומדיניות אנטי־ישראלית במערב אירופה, אך אינו מפריד בין גורמים אפשריים אחרים כמו אינטרסים מפלגתיים, שינויי מדיניות, שיקולים כלכליים או ביקורת על ממשלות ישראל. גם הדיון בלאומיות הפלסטינית נשאר שנוי במחלוקת בתוך השיחה עצמה. קידר מדגיש את המרכיב הדתי של חמאס ואת ההבדלים בין אזורים פלסטיניים, בעוד שמרדכי קידר ואורי מילשטיין השני מצביע על נכונות הולכת וגוברת של פלסטינים להסתכן למען מטרה קולקטיבית. מכאן עולה שאלה פתוחה: האם הקרבה למען מאבק נגד מדינה אחרת היא בהכרח ביטוי ללאומיות, או שהיא יכולה לנבוע מדת, התנגדות, נקמה או זהות פוליטית אחרת? המקור גם מזהיר מפני הפיכת הלאומיות ללאומנות, אך ההבחנה המעשית ביניהן אינה מפותחת במלואה. הוא מגדיר לאומיות כדאגה לגיטימית לקבוצה העצמית, אך נדרש עדיין קריטריון ברור שיקבע מתי דאגה כזו הופכת להדרה, עליונות או כפייה. נקודות המפתח הטענה המרכזית היא שמדינת ישראל תלויה בתודעת לאום יהודית משותפת, ולא רק במוסדות, גבולות או חוקים. לפי קידר, שירות צבאי, נכונות להקרבה ושיתוף פעולה בין קבוצות שונות הם הביטויים המעשיים החשובים ביותר לתודעה זו. הלקח המעשי שמציע המקור הוא לבחון מדיניות ומפלגות לפי תרומתן ללכידות הלאומית, ולא רק לפי אינטרס מגזרי או נושא יחיד. לצד זאת, יש לקרוא את הטענה בזהירות: המקור מציע מסגרת פרשנית חזקה וברורה, אך חלק מההשוואות ההיסטוריות והסיבתיות שבו דורשות ראיות נוספות ובחינה מול הסברים חלופיים.