ד״ר עינת וילף במסר חירום לישראלים: רק ככה המלחמה תיגמר. התוכנית שלי לעזה תשנה את המזרח התיכון לתמיד!

סיכום AI

תזה מרכזית הדוברת מציגה תזה שלפיה הטעות הישראלית הגדולה ביותר ביחס לפלסטינים, ולעולם בכלל, היא אי־הבנה של טבע המלחמה: זו איננה בעיקר מלחמה על שטח, נשק או הסדרים טכניים, אלא מלחמה אידיאולוגית ותודעתית. לטענתה, ישראל מתעקשת לדבר בשפה צבאית ומדינית צרה, בעוד יריביה פועלים במשך עשרות שנים לעיצוב תודעה בינלאומית, ערבית ומערבית שמציגה את הציונות כרוע ואת הפלסטינים כקורבן מוחלט. לכן ניצחון, בעיניה, פירושו לא רק פירוק נשק או שליטה ביטחונית, אלא שינוי עמוק: שהפלסטינים והעולם הערבי יפסיקו לראות בהרס הציונות יעד מכונן, ויעברו לאתוס של בנייה עצמית. ארכיטקטורת התזה: שרשרת הסיבתיות וההנחות שמחזיקות את הטיעון הטיעון נשען על שרשרת ברורה: רעיונות מעצבים מציאות; ישראל מזניחה את זירת הרעיונות; יריביה ממלאים את החלל בנרטיב אנטי־ציוני; הנרטיב הזה מגביל לבסוף את יכולת ישראל לפעול צבאית ומדינית. לכן, גם כשישראל חזקה בשדה הקרב, היא עלולה להפסיד את התנאים שמאפשרים לה לנצח בו. הנחת היסוד המרכזית היא שהפלסטיניזם, כפי שהדוברת מכנה אותו, הוא אידיאולוגיה כוללת החוצה בין חמאס, פת״ח, עזה והרשות הפלסטינית. מכאן נובעת טענתה שהפרדה בין “חמאס הבעיה” לבין “הפלסטינים האחרים” היא שקר אסטרטגי שמשרת את היריבים, משום שהיא מאפשרת לעולם להציע פתרונות קוסמטיים בלי לגעת בשורש האידיאולוגי. הנחה נוספת היא שמלחמות מודרניות מוכרעות במידה רבה בזירה התודעתית: תמונות, מילים, מוסדות אקדמיים, ארגונים בינלאומיים, רשתות חברתיות, תקשורת ובינה מלאכותית. מבחינתה, הזירה הפיזית בעזה הייתה רק חלק קטן מן המלחמה, ואילו הזירה הבינלאומית והתודעתית היא זו שקבעה את גבולות הפעולה הצבאית. התובנות המובחנות ביותר, ומדוע הן מועילות אינטלקטואלית התובנה הבולטת ביותר היא שהדוברת מגדירה “ניצחון” לא כהכרעה צבאית בלבד, אלא כסיום המלחמה הפלסטינית בציונות. זה שימושי משום שהוא מזיז את הדיון מהשאלה “איזה הסדר טריטוריאלי אפשרי” לשאלה “איזו זהות פוליטית ותרבותית מייצרת את הסכסוך”. תובנה שנייה היא מטפורת “המנהרות המטפוריות”: לצד מנהרות חמאס בעזה, נחפרו לדבריה מנהרות תודעתיות באוניברסיטאות, באו״ם, בארגוני זכויות אדם ובתקשורת. המטפורה מועילה כי היא מתארת השקעה ארוכת טווח בתשתיות רעיוניות, ולא רק גל רגשי שהתפרץ אחרי שבעה באוקטובר.

תובנה שלישית היא הצגת הציונות לא רק כתנועה לאומית יהודית, אלא כגישה מוסרית־מעשית של בנייה, אחריות ופתרון בעיות. זה מהלך רטורי חריג: במקום להגן על הציונות כזכות קיום בלבד, הדוברת מציעה להפוך אותה למותג רעיוני חיובי גם עבור לא־יהודים, ערבים ומוסלמים. נושאים מרכזיים ותצפיות תומכות הנושא הראשון הוא הכשל הישראלי בהגדרת מטרות. הדוברת טוענת שביחס לעזה ישראל לא ניסחה לעולם מה היא רוצה, לא יזמה מדיניות ולא הציבה חזון חיובי. בהיעדר יוזמה ישראלית, לדבריה, אחרים — קטאר, טורקיה, חמאס, גורמים בינלאומיים — מגדירים את המציאות מעל ראשה של ישראל. הנושא השני הוא הפער בין דיבור קשוח להתנהלות בפועל. לטענתה, ישראל לעיתים מציגה עצמה כלפי פנים כמי שאומרת “לא”, אך בשטח מבצעת צעדים רכים יותר או נסוגה, וכך מפסידה גם את ההישג וגם את הקרדיט. היא מציגה זאת כמומחיות ישראלית מזיקה: להיראות סרבנית כלפי חוץ ולהתקפל בפועל. הנושא השלישי הוא אנטי־ציונות כאנטישמיות מעודכנת. הדוברת מתארת “ספר הוראות” בן שני שלבים: תחילה הופכים את הציונות לרעל, לפשע או לרוע מוחלט; אחר כך מאשימים את היהודים בפשע הציונות. לדבריה, כך אפשר לשמר חזות מכובדת של “אין לנו בעיה עם יהודים” עד לרגע שבו יהודים כקולקטיב שוב הופכים למטרה. תחזיות, אופקים מותנים וסימנים שיחלישו אותן הדוברת צופה שהמלחמה התודעתית רק תחריף בשנים הקרובות, ותכלול כלים של בינה מלאכותית, רשתות חברתיות, אקדמיה, תקשורת, חינוך ודיפלומטיה. אופק הזמן שהיא מתארת אינו נקודתי אלא רב־שנתי: מדובר בעידן חדש שבו כל חייל, דובר, מנהיג ואזרח מצלם או מדבר כחלק משדה קרב תודעתי.

תחזית נוספת היא שהמאבק בארצות הברית עדיין לא הוכרע לגמרי בימין, אך בשמאל האמריקאי לדבריה כבר קיימת כניעה רחבה יותר לאנטי־ציונות. סימנים שיחלישו תחזית זו יהיו התייצבות דו־מפלגתית ברורה נגד אנטישמיות אנטי־ציונית, חקיקה או מדיניות מוסדית נגד מימון עוין בקמפוסים, והופעת מנהיגות פרו־ישראלית שאינה מסתפקת בסיסמאות. ביחס לאיראן, היא מעריכה שהכרעה אמיתית תבוא רק מנפילת המשטר, לא מהישגים צבאיים נקודתיים בלבד. היא מזהה מעבר למאבק כלכלי שבו ארצות הברית ואיראן בוחנות זו את נקודת השבירה של זו. סימנים שיחלישו זאת יהיו התאוששות כלכלית של המשטר, יכולת איראנית לשלם למנגנוני הכוח ללא קושי, או הסכם שמחזיר לו לגיטימציה ומשאבים בלי שינוי פנימי. השלכות אסטרטגיות, כולל לישראל ולקהילות יהודיות לישראל, ההשלכה המרכזית היא הצורך לבנות מוסד מדינאות ותודעה בעוצמה מקבילה למערכת הביטחון. הדוברת מציעה לחזק מאוד את משרד החוץ, ההסברה והתפוצות, להוציא תחומים אזרחיים־מדיניים משליטת מערכת הביטחון, וליצור מעין “צבא תודעה” לאומי. מבחינתה, מטוס נוסף פחות חשוב אם מלחמה תודעתית מצליחה לקרקע את חיל האוויר מבחינה מדינית. השלכה נוספת היא שינוי תפיסת הביטחון: לא רק נשק, שטח ומודיעין, אלא טיפול “במעלה הנהר” — חינוך, מימון, אונר״א, בתי ספר, מסרים דתיים, תפיסות ערביות ומוסלמיות, ומאבק נגד האתוס הפלסטיני של קורבנות והרס. לדבריה, גם אם שינוי מלא אינו מובטח, כל החלשה של “הדלק” האידיאולוגי משפרת את הביטחון במורד הנהר. ליהודים בתפוצות, המסר זהיר אך קודר: יש להיערך לתרחישים מסוכנים ולוודא שקיימות חלופות אישיות וקהילתיות. היא נמנעת מלהמליץ לכל אדם אם לעלות לישראל או להישאר בחו״ל, אך מדגישה שליהודים יש לעיתים “בעיית תזמון”: העולם מתעורר לסכנה רק אחרי שיהודים כבר שילמו מחיר כבד. שאלות פתוחות והסברים חלופיים שאלה פתוחה מרכזית היא האם הפלסטיניזם אכן אחיד כפי שהדוברת טוענת, או שמא יש הבדלים משמעותיים בין אוכלוסיות, מוסדות, דורות ואינטרסים פלסטיניים.

אם קיימים זרמים פלסטיניים פרגמטיים שאינם מקבלים ביטוי בשל פחד, דיכוי או תנאים פוליטיים, ייתכן שהאסטרטגיה הנכונה תצטרך להבדיל יותר בין יריבים לבין שותפים אפשריים. שאלה נוספת היא עד כמה ניתן להנדס שינוי אידיאולוגי מבחוץ. הדוברת מניחה שישראל יכולה וחייבת לפעול בשדה הדתי, הערבי והמוסלמי, אך לא ברור אילו כלים יהיו אפקטיביים, ומה הסיכון שפעולה ישראלית גלויה תיצור תגובת נגד ותיתפס כהתערבות קולוניאלית או תעמולה. הסבר חלופי לגל האנטי־ישראלי בעולם הוא לא רק הכנה ארוכת שנים של קטאר, ברית המועצות או מוסדות אנטי־ציוניים, אלא גם כוחן העצמאי של תמונות סבל אזרחי, קיטוב פוליטי פנימי במערב, אלגוריתמים שמתגמלים זעזוע, ואובדן אמון כללי בממשלות. הדוברת אינה שוללת שיש סבל בעזה, אך מתעקשת שהשאלה המכרעת היא אחריות וסיבתיות — ובעיניה האחריות המרכזית היא של חמאס ושל האידיאולוגיה שהובילה למלחמה. סיכום מחקרי תמציתי הראיון מציג תפיסת עולם שלפיה ישראל נלחמת במאה העשרים ואחת בכלים מוסדיים ותודעתיים של המאה העשרים. הדוברת מבקרת את ההנהגה הישראלית, מימין ומשמאל, על כך שאינה מבינה שהאויב, הזירה והנשק השתנו: לא רק רקטות, מנהרות וגבולות, אלא רעיונות, דימויים, מוסדות ומילים. היא מציעה מסגרת אסטרטגית חלופית: להגדיר את המלחמה כמאבק בין אתוס של בנייה לבין אתוס של הרס וקורבנות; להילחם באנטי־ציונות כהמשך מכובד־לכאורה של אנטישמיות; ולבנות יכולת מדינתית רצינית לניהול תודעה, דיפלומטיה והשפעה. מבחינתה, זה אינו קישוט הסברתי אלא ליבת הביטחון הלאומי. במישור הפוליטי, היא מסבירה את הקמת מפלגתה ברצון לדבר באופן עצמאי על הנושאים האלה, מחוץ לציר “ביבי או לא ביבי”. היא רואה מרחב ציבורי של מצביעים המחפשים “מה” ולא “מי”, אך מכירה בכך שאחוז החסימה, פוליטיקת הגושים ופחד מבזבוז קולות מקשים על הופעת רעיונות חדשים.