משה פייגלין ותום וגנר בדיבייט הגדול- האם אפשר לעשות שלום עם הערבים?

תמצית מרכזית

השיח מדגיש מחלוקת בסיסית בגישות כלפי האיסלאם והסכסוך עם הפלסטינים בעקבות אירועי 7 באוקטובר. מצד אחד, יש ניסיון לזהות גורמים מוסלמים מתונים כשותפים פוטנציאליים לשלום במסגרת זהות אברהמית משותפת ופתיחות לשיתוף פעולה, ומנגד, יש עמדת ימין שמדגישה כי האיסלאם הוא מערכת דתית כוללת וכוללת בתוכה זרמים פסולים, וכי ארגון החמאס והאחים המוסלמים אינם רק טרוריסטים אלא ביטוי עצמאי של אידיאולוגיה מסוכנת, ולכן יש להילחם בהם ללא ויתורים.

ארכיטקטורת הטענה

הטענה מתבססת על הבנה של המציאות המזרח-תיכונית כתהליך דינמי שמושפע מהטראומה של אירועי השואה ושל 7 באוקטובר, שמייצר פיצול מובהק בין מוסלמים "מתונים" לבין קיצוניים כמו החמאס, כאשר הפיתרון המטא-אסטרטגי מחייב הבחנה ומשלבת יסודות הזהות האברהמית כבסיס לשיתוף פעולה, בתנאי שהאיסלאם המוסלמי יעבור שינוי במובן הרחב שלו. הצד השני טוען שכל האיסלאם, כולל החמאס, מהווה "דת" אחת סגורה במאבק דתי בלתי מתפשר נגד מדינת ישראל, ואין אפשרות להפריד בין החמאס ליתר המוסלמים, ולכן יש לפעול בכוח ובמחויבות מוסרית מוחלטת נגד האלימות הזו, ללא נסיונות הידברות שיכולים לגרום ללגיטימציה לטרור.

תובנות ייחודיות ולא מקובלות

יש הטענה שחמאס אינו חלק מהאיסלאם אלא מייצג זרם דתי חדש וקיצוני היוצא מגדר האיסלאם המסורתי, מה שמאפשר לזהות "איסלאם אברהמי" מתון שאפשר לשתף איתו פעולה. טענה זו מעוררת ויכוח כי היא מפרידה בין זרמים באיסלאם – לא מקובל ברוב המדיה או במחקר האקדמי.

ההקבלה בין מערכת הזהות האברהמית לבין הזהות האירופאית שנוצרה בעקבות מאות שנות סכסוכים, המאפשרת יצירת "קומה למעלה" של זהות משותפת, מציעה מושג של זהות דתית-תרבותית כהתמודדות אפשרית למזרח התיכון, כשהיא מבוססת על יסודות שמהווים ערכים עמוקים ועתיקים. ההדגשה כי מלחמה היא בין ישויות קולקטיביות ולא בין אינדיבידואלים מחדדת את הצורך להכיר בזהות הלאומית-דתית הקיבוצית כהגדרת האיום והפרטנריות.

נושאים עיקריים ותצפיות תומכות

היחס לחמאס והאחים המוסלמים: ההבדל המהותי בין החמאס כמפלצת וכתוצר דתי-אידיאולוגי שמחייב חיסול מוחלט ובין קבוצות מוסלמיות מתונות שמוכנות לשותפות. תנועת האברהם והזהות המשותפת: ניסיון להקים גשר בין דתות האברהם לבניית שלום עם מי שמוכן לכך במרחב המוסלמי, תוך התמקדות בשינוי תודעתי מבוסס על יסודות דתיים משותפים.

הטראומה מ-7 באוקטובר והשואה: אירועי הטרור האחרונים מדגישים כאב ופחד עמוקים, המשפיעים על תפיסות המוסר, שדורשות תגובה נחרצת, ואי אפשרות לקבל הפשרות עם האלימות הדתית-מוסלמית הקיצונית. אי-אפשרות להפריד בין טרור למדינות ומוסלמים: הפגיעה נעשתה על ידי ישות לאומית דתית-אידיאולוגית שאינה רק טרור אלא חלק ממערכת גדולה; לכן, אין מקום לגישת שלום לפני קבלת שינוי עקרוני באידיאולוגיה המוסלמית.

ההשפעות הגיאופוליטיות והאזוריות: אירועים במרחב, מדינות ערב והעולם המוסלמי לא מגנות במפורש את האלימות, ולכן יש חשש מפיצול ופילוג לאורך דתות וקהילות.

תחזיות ואיתותים להחלשה

המשך של האלימות הקיצונית ותמיכה עולמית מובהקת בחמאס והמפלצת האיסלאמית תכריע כניעת גישה של שלום או הידברות ותאשר גישה של מאבק נחרץ ללא פשרות. שינוי בקרב גופי דת מוסלמיים משמעותיים ולוחמים במזרח התיכון שמגדירים מחדש את האיסלאם על בסיס ערכי שלום והכרה בישראל יכול לממש את החלום של "איסלאם אברהמי" וישמש איתות למעבר לרגיעה ושיתוף פעולה.

אם מדינות ערב מרכזיות ימצאו פתרונות מדיניים ייחודיים שישקפו שינוי עמוק בגישה לארץ ישראל ולעם היהודי, תיתכן פתיחות גדולה יותר להזמנת שלום. חדשות על שינויים פנימיים משמעותיים באיראן או בארגוני הטרור עשויים להוות איתות חיובי.

משמעויות אסטרטגיות, כולל לישראל והקהילות היהודיות

השיח מעיד על הצורך של ישראל להבחין בין אויבים לגורמים מתונים בעולם המוסלמי ולפעול בשני מישורים: מאבק נחרץ באלימות האידיאולוגית הקיצונית, לצד פיתוח שיתופי פעולה עם גורמים מוסלמים המוכנים לאמת היסטורית ודתית משותפת. מבחינה פנימית, יש לחזק את ההכרה בתפקיד הייחודי של עם ישראל כעם בעל בשורה מוסרית ולקדם את ההבנה הציבורית שמלחמה מול הטרור היא גם מבחן מוסרי נדרש.

לצד זאת, התנגדות מסוימת להסכמי שלום כגון הסכמי אברהם מצביעה על קושי פנימי להתגמשות פוליטית, אך יש צורך בהמשך קידום דיאלוג לגיבוש פתרונות הומניים ומעשיים לשורש הבעיה.