פרופ' דן שיפטן: "טראמפ הכניע קיפל ושבר את האוניברסיטאות הן לא עומדות בזה"

סקירה

בשיחה עם פרופ׳ דן שפטן, הנושא המרכזי הוא ביקורת על הפרוגרסיביזם הרדיקלי ועל השפעתו, לטענתו, על ארגונים בינלאומיים, ארגוני זכויות אדם, אוניברסיטאות ותקשורת. טענתו המרכזית היא שהחתירה לשלמות מוסרית ולשוויון מוחלט עלולה לפגוע ביכולתה של חברה ליברלית להגן על עצמה, ובכך לחזק דווקא גורמים אלימים או לא־ליברליים.

שפטן מדגיש שאינו מתנגד לערכים כמו שוויון, שלום וזכויות אדם כשלעצמם. ההתנגדות שלו מופנית למה שהוא מתאר כטהרנות: העדפת עיקרון יחיד על פני האיזון הכולל בין זכויות, ביטחון, חירות ויכולת הישרדות.

רגע מקור רלוונטי: [01:57]–[04:04], שם מוצגת ההבחנה בין חתירה לערכים ליברליים לבין מקסימליזם מוסרי.

הטיעון המרכזי: ערכים ליברליים זקוקים לאיזון וליכולת הגנה עצמית

לפי שפטן, חברה חופשית אינה יכולה להגיע לשלמות, ולכן עליה לשפר את המציאות בהדרגה תוך אופטימיזציה של המערכת כולה. כאשר גורמים רדיקליים מגנים כל מי שאינו מושלם ומתייחסים לכל מאבק נגדו כמוצדק, נוצר מצב שבו הצד המתון נחלש והצד האלים או האנטי־ליברלי נהנה מפטור מביקורת.

שרשרת הסיבתיות שהוא מציע היא: ערכים ליברליים עוברים הקצנה; מוסדות מאמצים שיפוט סימטרי בין צדדים שאינם שקולים בעיניו; הליברלים מאבדים לגיטימציה להגן על עצמם; ולבסוף, יריבים לא־ליברליים מנצלים את הביקורת הפנימית נגדם. רגע מקור רלוונטי: [04:04]–[04:51], בתיאור ה״אקוסיסטם הרעיל״ שבו הטובים נענשים על אי־שלמות והרעים אינם נבחנים על הנזק שהם גורמים.

ארבע הזירות שבהן מתמקד הביקורת

שפטן טוען כי ארבעה סוגי מוסדות הושפעו במיוחד מן התהליך: ארגונים בינלאומיים, ארגוני זכויות אדם, אוניברסיטאות ותקשורת. לדבריו, הבעיה אינה שכל מי שפועל בהם רדיקלי, אלא שקבוצות קטנות, כריזמטיות ונחושות הצליחו להשפיע על מוסדות רחבים יותר ועל ליברלים מתונים.

בארגונים הבינלאומיים הוא מצביע על פער בין ערכים פלורליסטיים לבין מדינות חברות שאינן מקיימות אותם. בארגוני זכויות האדם הוא מבקר את מה שהוא רואה כסימטריה בין ישראל לחמאס, בטענה שהיא מטשטשת הבדלים מוסריים ומעשיים בין הצדדים.

באוניברסיטאות הוא מתאר השתלטות של אידיאולוגיה על המחקר האמפירי, ובתקשורת הוא טוען שעיתונאים עברו מדיווח וניסיון לאובייקטיביות להנדסת תודעה. רגע מקור רלוונטי: [04:51]–[05:02], שם הוא מגדיר את ארבע הזירות; [07:42]–[09:23], ביחס לארגוני זכויות האדם; [09:29]–[13:14], ביחס לאוניברסיטאות ולתקשורת.

הראיות והדוגמאות שהוצגו

הדוגמה המרכזית של שפטן היא ההתייחסות של אמנסטי אינטרנשיונל ושל ארגונים נוספים לישראל ולחמאס. הוא מציג זאת כהוכחה לכך שארגוני זכויות אדם עברו, לדבריו, מריסון מוסרי של כוח למערכת שמאשימה את הצדדים באופן סימטרי ובכך מחלישה את יכולתה של חברה ליברלית להגן על עצמה.

בשיחה לא מוצגים דוחות, נתונים או ציטוטים מלאים המאפשרים לבדוק את הטענה. ביחס לאירופה, שפטן מקשר בין מדיניות ההגירה של אנגלה מרקל לבין היחלשות התמיכה בליברליזם ועליית הימין.

הוא מזכיר את גרמניה, שוודיה, דנמרק ואיטליה כדוגמאות לתזוזה פוליטית, ואת גרמניה כמקרה שבו גם הימין וגם השמאל המתונים חוזרים, לטענתו, אל המרכז. הוא משתמש גם בדוגמאות היסטוריות כדי להמחיש את הסכנה שבהתלהבות אידיאולוגית: תמיכתם של אינטלקטואלים מערביים בברית המועצות, ובפרט התייחסויותיו של ז׳אן־פול סארטר לברית המועצות בשנות החמישים.

בנוסף, הוא מביא את שיתוף הפעולה עם סטלין במלחמת העולם השנייה כדוגמה לכך שאפשר לקבל סיוע או שיתוף פעולה מאדם או ממשטר בלתי מוסרי, בלי לאמץ את ערכיו. רגע מקור רלוונטי: [13:26]–[16:19], ביחס לאירופה ולהגירה; [17:16]–[19:35], ביחס לסארטר ולסטלין; [23:57]–[26:10], ביחס להבחנה בין ערך הפעולה לבין אופיו של הפועל.

התובנות הייחודיות

התובנה החשובה ביותר של שפטן היא ההבחנה בין הערכת אדם לבין הערכת מדיניות או פעולה. הוא טוען שאין צורך לאהוב או להעריץ מנהיג כדי להכיר בכך שמהלך מסוים שלו מועיל.

באותה רוח, הוא סובר שאפשר לקבל עזרה ממקור מפוקפק כאשר הדבר משרת מטרה מוצדקת, בלי להפוך את המקור לדמות מוסרית חיובית. תובנה נוספת היא שהגנה עצמית אינה בהכרח ויתור על ערכים ליברליים.

להפך: בעיניו, אם חברה אינה שורדת ואינה מסוגלת להגן על עצמה, אין לה יכולת מעשית לקדם את הערכים שהיא מבקשת לשמר. רגע מקור רלוונטי: [22:04]–[23:01], על הצורך להעריך יעילות ולא להסתפק בתגובה רגשית או בשיפוט אישי.

תחזיות ותנאים לשינוי

שפטן מעריך ששיא ההשפעה של הפרוגרסיביזם הרדיקלי כבר עבר, ושבארצות הברית ובאירופה מתרחשת נסיגה. הוא מייחס זאת לחשיפת הכשלים של מוסדות אקדמיים, למלחמה במזרח התיכון ולכך שליברלים מתונים אינם רוצים עוד להיות מזוהים עם גרסאות קיצוניות של הפרוגרסיביזם.

התחזית שלו תלויה בכך שהביקורת על המוסדות תוביל לריסון ולא להחלפת קיצוניות אחת בקיצוניות אחרת. הוא עצמו מזהיר מפני התחזקות הימין הקיצוני, ומציין שהמעבר מליברליזם רדיקלי לפשיזם אינו פתרון רצוי.

התחזית תיחלש אם מוסדות יתוקנו בלי לפגוע בחופש הביטוי, אם הטענות על נסיגה אידיאולוגית לא יתממשו, או אם הביקורת על הפרוגרסיביזם תשמש להצדקת סמכותנות. רגע מקור רלוונטי: [19:39]–[20:14], בסיכום הטענה שהאיום עבר את שיאו; [31:40]–[32:48], ביחס לשינוי באוניברסיטאות האמריקאיות.