מחשבה תחילה | משה רדמן: מלוד אל המאבק על הדמוקרטיה

סקירה

בשיחה עם משה רדמן, הפעיל הציבורי והפוליטיקאי, נדונים השסעים בחברה הישראלית, אי־השוויון, היחסים בין יהודים לערבים, הסכסוך הישראלי־פלסטיני והאיום האיראני. הטענה המרכזית שלו היא שהמשברים הפוליטיים והביטחוניים בישראל נובעים גם מפצעים חברתיים והיסטוריים שלא טופלו, ולכן הפתרון מחייב שילוב בין זהות ישראלית משותפת, צמצום פערים, שותפות אזרחית ויוזמה מדינית.

רדמן מציג את עמדותיו מתוך חוויותיו בלוד, שירותו הצבאי ומפגשיו עם קבוצות שונות בישראל. הוא מדגיש שהממשלה הבאה, לדעתו, עשויה בעיקר "לעצור את הדימום", אך שינוי עמוק ידרוש תהליך ארוך של כ־15 שנה.

רגע מקור רלוונטי: [00:00]–[00:01:50]

הטיעון המרכזי: חברה שסועה אינה יכולה לפתור את בעיותיה רק באמצעות פוליטיקה

לפי רדמן, החברה הישראלית הגיעה לנקודה שבה אין די בהחלפת ממשלה או בשינוי שיטת הבחירות. תחילה יש להכיר בכך שאזרחים מקבוצות שונות אינם מרגישים שהמדינה רואה אותם, מכירה בסיפור שלהם או מעניקה להם מקום שווה; רק לאחר מכן אפשר לבנות הסכמה רחבה על מדיניות כלכלית, חברתית וביטחונית.

הפתרון שהוא מציע מבוסס על שילוב בין מגוון לבין מכנה משותף. הוא מתנגד לניסיון להפוך את כולם לקבוצה אחת, ומעדיף מודל שבו לכל קהילה יש "ענפים" וזהות משלה, אך כולן מחוברות ל"גזע ישראלי" משותף.

מכאן נובעת גם ביקורתו על פוליטיקה המבוססת על פחד, זהויות מתחרות והעמקת שסעים במקום על פתרון בעיות החיים. רגע מקור רלוונטי: [00:14:49]–[00:15:43]

מהילדות בלוד להבנת השסעים בישראל

רדמן מתאר את לוד כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית: עיר קרובה למרכז הארץ, אך בעלת פערים גדולים בהזדמנויות, בתשתיות ובאיכות החיים. בבית משפחתו נפגשו שורשים מרוקאיים ואשכנזיים, משפחות חרדיות, ערבים, רוסים ואתיופים, והוא מספר שהמפגש היומיומי הזה מנע ממנו לראות קבוצות שלמות כ"אויב" או כבעיה מופשטת.

הוא מביא גם את עבודתו כמורה לפסיכומטרי בדימונה, באשקלון, ביישובים ערביים ובמקומות נוספים. ההתנסויות הללו שכנעו אותו שהפערים בין מרכז לפריפריה אינם מקרה מקומי, אלא תבנית רחבה של הזנחה, בידוד חברתי וחוסר הזדמנויות.

רגע מקור רלוונטי: [00:03:01]–[00:07:41]

הכרה בזהויות ובפצעים ההיסטוריים

אחת מטענותיו המרכזיות היא שהמדינה אינה מעניקה מקום מספיק לסיפורים של קבוצות שונות: יוצאי אתיופיה, יוצאי ברית המועצות, מזרחים, ערבים ותושבי הפריפריה. הוא מזכיר את חוסר הידע שלו עצמו על ההיסטוריה של יהודי אתיופיה ואת תחושת ההדרה של יוצאי ברית המועצות, כולל סביב תרבותם וחגיהם.

לדבריו, הכרה כזו אינה פעולה סמלית בלבד. היא צריכה לבוא לידי ביטוי בחינוך, בתקשורת, בשפה הציבורית ובייצוג מוסדי, כדי שאנשים ירגישו שהסיפור שלהם הוא חלק מהסיפור הישראלי ולא נספח לו.

הוא משתמש בדימוי של "כור ההיתוך" כדי לבקר את הניסיון ההיסטורי ליצור זהות אחידה מדי, ומציע במקום זאת ישראליות משותפת שמכילה מסורות שונות. מבחינתו, זהו תנאי מוקדם ליכולת של קבוצות שונות להקשיב זו לזו ולשתף פעולה.

רגע מקור רלוונטי: [00:12:48]–[00:15:29]

אי־שוויון, רכוש והזדמנויות: לא רק שאלה של הכנסה

רדמן טוען שהמדינה מודדת הצלחה בעיקר באמצעות צמיחה ותוצר, אך אינה נותנת משקל מספיק לצמצום אי־השוויון. הוא מדגיש את ההבדל בין ממוצע הכנסות לבין חלוקת העושר בפועל, ומפנה לדיון של תומא פיקטי בהצטברות הון ובהעברה בין־דורית של רכוש.

הדוגמה האישית שלו היא היעדר ירושה או רשת ביטחון, לעומת מי שמתחיל את חייו עם דירה, הון משפחתי או תמיכה כלכלית. מכאן הוא מסיק שהזדמנות שווה אינה מסתכמת במערכת חינוך פורמלית; היא תלויה גם בדיור, בריאות, תשתיות, קשרים והיכולת לצבור הון ראשוני.

הוא מציע תקצוב דיפרנציאלי לפריפריה, השקעה בתוכניות מצוינות ובחינוך מתמטי ומדעי, ושיפור ממשי של שירותי הבריאות והתשתיות. לדבריו, בניית מגדלים או שדרוג חזותי של שכונות אינם תחליף לאקדמיה, לתרבות, לתעסוקה איכותית ולשירותים ציבוריים.

רגע מקור רלוונטי: [00:17:55]–[00:20:04] רגע מקור רלוונטי: [00:21:37]–[00:23:41]

ביקורת על מדיניות המס ועל חוסר האמון במדינה

רדמן תומך בדיון מחודש במס ירושה, במס על הכנסות מהשכרת דירה נוספת ובכלים נוספים להתמודדות עם ריכוז העושר. עם זאת, הוא מכיר בכך שהציבור מתנגד להעלאת מסים מסיבה מובנת: במשך שנים הוא משלם יותר, אך מקבל שירותים ציבוריים חלשים ונאלץ לרכוש שירותים פרטיים.

לכן, התנאי המעשי להצעות הללו הוא שיקום האמון במדינה. מבחינתו, אי־אפשר לבקש מהציבור לשלם יותר בלי להראות שהכסף מתורגם לחינוך, בריאות, דיור ותשתיות, ולא רק להגדלת נתוני הצמיחה.

רגע מקור רלוונטי: [00:25:48]–[00:26:33]