כמה עולה לנצח במלחמה מודרנית? סודות כלכלת החימושים | אלי בר-און

סקירה

בשיחה בין אלי בר-און, Alex Tseitlin לבין אלי בר-און, Alex Tseitlin אלכס נבחנת הטענה שמלחמות מודרניות מוכרעות יותר ויותר באמצעות “כלכלת היירוטים” — כלומר היחס בין קצב ייצור החימוש, עלות הטילים התוקפים וההגנתיים, זמינות המלאים ויכולת התעשייה להחליפם. הטענה המרכזית היא שהלוגיסטיקה אינה רק גורם תומך בלחימה: היא קובעת מתי מדינה יכולה לצאת למלחמה, כיצד לנהל אותה ומתי תיאלץ לסיים אותה.

הדיון מתמקד בעיקר בהגנה מפני טילים בליסטיים, טילים מתמרנים, כטב״מים ורחפנים, ובפער שבין מערכות יירוט יקרות לבין אמצעי תקיפה זולים ורבים. לצד זאת, השיחה עוסקת בתלות של ישראל וארצות הברית ביכולת ייצור, בסיוע אמריקאי ובחברות טכנולוגיה פרטיות.

רגע מקור רלוונטי: [00:15]–[00:16] — אלי בר-און, Alex Tseitlin מציג את השיפור בדיוק וביכולת התמרון של הטילים כאיום שמחליש את יעילות ההגנה.

הטיעון המרכזי: מלחמה היא גם מרוץ תעשייתי

לפי אלכס, כל מערכת הגנה חייבת להתמודד עם משוואה בסיסית: התוקף עשוי לייצר ולשגר טילים בכמות גדולה ובעלות נמוכה יחסית, בעוד שהמגן נדרש להשתמש במספר מיירטים יקרים כדי להשמיד כל טיל. אם קצב השיגור עולה על קצב הייצור וההצטיידות של המגן, ההגנה נשחקת גם אם היא יעילה טקטית.

ההיגיון הזה מוביל לטענה אסטרטגית: מדינה אינה יכולה להסתמך רק על הצלחות מבצעיות נקודתיות. היא זקוקה למלאי גדול, ליכולת ייצור מתמשכת, לאמצעי תקיפה נגד משגרי האויב ולמערכות זולות יותר, אחרת מלחמה ארוכה תהפוך למבחן התשה שהמלאים יכריעו בו.

רגע מקור רלוונטי: [00:26]–[00:27] — השיחה מחברת בין קצב ייצור הטילים האיראני לבין ההחלטה אם לצאת למלחמה לפני שהפער יגדל.

הראיות והדוגמאות שהוצגו

אלי בר-און, Alex Tseitlin מציג דוגמאות היסטוריות להתפתחות המאבק בין עליונות אווירית לבין טילי קרקע־אוויר, ובין טילים בליסטיים לבין מערכות יירוט. הוא מזכיר את מלחמת יום הכיפורים, את פיתוח מערכי ההגנה האווירית הסובייטיים, את שבירת מערכי הטילים בלבנון ב־1982 ואת התפתחות משפחת טילי סקאד, שהגיעה בהמשך גם לידי עיראק.

במישור הכלכלי הוא מציג הערכות שלפיהן טיל בליסטי איראני עולה כמיליון עד שני מיליון דולר, בעוד שמיירט עשוי לעלות שניים עד שלושה מיליון דולר ואף יותר. לדבריו, לעיתים נדרשים שני מיירטים כדי להשיג הסתברות יירוט סבירה, ולכן עלות ההגנה עלולה להיות גבוהה פי כמה מעלות התקיפה — עוד לפני שמביאים בחשבון סוללות, מכ״מים, כוח אדם, תחזוקה ולוגיסטיקה.

הוא מזכיר גם פגיעות במכון ויצמן, בבתים ובמתקנים חיוניים, וכן את הדוגמאות מרוסיה ומאוקראינה, שבהן קצב שיגור הטילים והכטב״מים מוצג כמבחן למלאי המיירטים וליכולת הייצור. חלק מהמספרים נאמרים כהערכות אישיות או על בסיס מידע שאלי בר-און, Alex Tseitlin טוען שראה, ולא מוצג להם אימות עצמאי בשיחה.

רגע מקור רלוונטי: [00:08]–[00:10] — מוצג פער העלויות בין טיל תוקף למיירט, כולל ההשלכות של שימוש ביותר ממיירט אחד. רגע מקור רלוונטי: [00:17]–[00:18] — מובאת הדוגמה האוקראינית כדי להמחיש שחיקה של מלאי טילי ההגנה מול מתקפות מתמשכות.

תובנות ייחודיות ולא מובנות מאליהן

התובנה החשובה ביותר היא שדיוק אינו פותר את בעיית הכמות. טיל מדויק ומתמרן עשוי להיות מסוכן יותר מטיל ישן ולא מדויק, אך גם מערכת הגנה מוצלחת נגדו עלולה להישחק אם התוקף משגר מטחים גדולים או משלב כמה סוגי איומים בו־זמנית.

תובנה נוספת היא שהאיום הזול אינו בהכרח האיום הפשוט. כטב״מים ורחפנים עשויים להיות קלים וזולים לייצור, אך כאשר הם מגיעים במספרים גדולים הם מאלצים את המגן לבזבז מיירטים יקרים.

מכאן נובעת העדפה של אלי בר-און, Alex Tseitlin ללייזרים, לכלים בלתי מאוישים ולאמצעי יירוט זולים יותר. השיחה גם מדגישה שינוי במבנה הצבא: צבא מודרני אינו מחזיק עוד את כל היכולות בתוך מוסדות המדינה.

הוא נשען על יצרניות ביטחוניות, חברות תוכנה, חברות תקשורת ולוויינים, ועל רשתות ייצור בינלאומיות. תלות זו יכולה להעניק יתרון טכנולוגי, אך גם ליצור נקודת תורפה אם חברה פרטית או מדינה מספקת מפסיקה את התמיכה.

תחזיות ותנאים שיקבעו את התוצאה

אלי בר-און, Alex Tseitlin צופה שמלחמות עתידיות יהיו ארוכות יותר ויישענו על ייצור המוני, אוטומציה וכלי נשק זולים. הוא מציג את הלייזר כאמצעי שעשוי לשנות את המשוואה משום שעלותו השולית נמוכה יותר, והוא אינו צורך מלאי של מיירטים בכל ירי. עם זאת, הוא מבהיר שפיתוח ופריסה של מערכות כאלה ידרשו זמן.

הוא צופה גם התרחבות של שימוש בכטב״מים, בכלי שיט רובוטיים ובמטוסים בלתי מאוישים, לצד ירידה יחסית בחשיבותם של מטוסים מאוישים באזורים שבהם ההגנה האווירית צפופה. התחזיות ייחלשו אם מערכות הלייזר לא יצליחו לפעול בתנאי אמת, אם יתקשו להתמודד עם מזג אוויר או מטחים, או אם התוקפים ישפרו את יכולתם לשלב אמצעי הטעיה ורוויה. לטענתו, גם ישראל וגם ארצות הברית מגדילות את ייצור המיירטים ומפתחות חלופות זולות יותר.

הצלחת המהלך תלויה לא רק בתקציב, אלא גם במשך הזמן הדרוש להקמת פסי ייצור, בזמינות רכיבים, ביכולת להבטיח אספקה בזמן מלחמה ובמידת התלות בספקים חיצוניים. רגע מקור רלוונטי: [00:22]–[00:24] — הלייזר מוצג כאמצעי שאמור לצמצם את צריכת המיירטים ולספק מענה זול יותר לחלק מהאיומים. רגע מקור רלוונטי: [00:33]–[00:37] — מתוארים צעדים אמריקאיים להגדלת ייצור, פיתוח נשק זול יותר ושילוב יצרנים קטנים.

המשמעויות המעשיות

המשמעות הישירה למדיניות ביטחונית היא שיש לבנות יכולת למלחמה ממושכת, ולא להסתמך על תרחיש של מערכה קצרה שבה ניתן להשלים מלאים במהירות. הדבר כולל מלאי גדול יותר, ייצור מקומי של רכיבים קריטיים, גיוון ספקים והיערכות לאפשרות של אמברגו או עיכוב באספקה. המקור תומך בהשקעה במערכות בעלות נמוכה יחסית, במיוחד לייזרים, כטב״מים, רחפנים וכלים בלתי מאוישים.

ההיגיון המוצג הוא שאין טעם להקצות את רוב המשאבים לפלטפורמות יקרות אם הן פגיעות לאמצעים זולים, או אם אינן יכולות לפעול לאורך זמן בתנאי הגנה אווירית צפופה. השלכה נוספת היא הצורך לבחון מחדש את הקשר בין הצבא לבין התעשייה. לפי השיחה, יש לשלב חברות גדולות וקטנות, לקצר זמני פיתוח ולהבטיח שהמערכות יוכלו לעבור מייצור ניסויי לייצור המוני.

אלה מסקנות שמופיעות במפורש בדיון; הן אינן טענה שכל מערכת יקרה או כל מטוס מאויש איבדו את ערכם. רגע מקור רלוונטי: [00:37]–[00:39] — אלי בר-און, Alex Tseitlin קורא להפנות משאבים לכלים בלתי מאוישים ולמערכות זולות יותר במקום להסתמך רק על פלטפורמות יקרות. רגע מקור רלוונטי: [00:38]–[00:40] — נדונה מגבלת היכולת הישראלית להחזיק מאמץ אש ממושך ללא סיוע אמריקאי.