ד"ר מור אלטשולר: הגיע הזמן שישראל תגדל

סקירה

בשיחה עם ד״ר מורה אלטשולר, חוקרת מחשבת ישראל והיסטוריה יהודית, הנושא המרכזי הוא הקשר בין שורשי הציונות, הזהות היהודית והערכת הביטחון של ישראל לאחר 7 באוקטובר. הטענה המרכזית שלה היא שהחברה הישראלית צריכה לחזור למקורות ההיסטוריים, הדתיים והלאומיים שלה, להפסיק לחשוב במונחים של התכווצות ופחד, ולבנות תפיסה רחבה יותר של ביטחון, זהות ועומק אסטרטגי.

היא מציגה את הדברים כחזון רעיוני ולא כתוכנית מדינית מפורטת. לצד טענות היסטוריות על הציונות, היא מציעה פרשנות מרחיבה לגבולות הארץ ולתפקידה של ישראל באזור, וכן שורה של צעדים חינוכיים ותרבותיים שנועדו לחזק את תחושת השייכות היהודית.

הטיעון המרכזי: מן השורשים אל הביטחון

אלטשולר טוענת שהשיבה היהודית לארץ ישראל לא התחילה רק בציונות המדינית, אלא בגלי עלייה דתיים ומשיחיים שהחלו, לפי פרשנותה, כבר במאה ה־16. העליות הללו יצרו תשתית רעיונית ומעשית לעליות הציוניות, שהמשיכו את הרצף באמצעות בנייה, התיישבות והקמת מדינה.

מכאן היא עוברת לטענה אקטואלית: כאשר החברה מאבדת קשר למקורותיה, היא נעשית מבולבלת ופגיעה יותר. לדבריה, בעידן של אינטרנט, רשתות חברתיות ובינה מלאכותית, מידע אמיתי ושקרי מופצים במהירות, ולכן יש צורך לחזור ליסודות — עם ישראל, ארץ ישראל, העברית, התנ״ך והאמונה היהודית — כבסיס לזהות ולשיפוט.

"הכול מתחיל כמו שאמרתי, בראש, בהבנה לאן צריך להגיע." רגע מקור רלוונטי: [07:08]–[08:23] הטיעון הביטחוני שלה נשען על הנחה נוספת: ישראל קטנה מדי מבחינה גיאוגרפית ואסטרטגית, ובמשך עשרות שנים היא ויתרה שוב ושוב על שטחים — בסיני, ביהודה ושומרון, בלבנון ובעזה. לשיטתה, ההתכווצות הזאת צמצמה את מרחב הטעות של ישראל והשאירה אותה חשופה לאיומים מכמה כיוונים.

הראיות, הדוגמאות והתקדימים

אלטשולר מסתמכת על ההיסטוריה המשפחתית והמחקרית שלה: עליית החסידים ב־1777, פעילותם של בני משפחתה ברחובות, עליית סבה דוד מרגלית ב־1919 והקשר של משפחתה למגיני תל חי. מבחינתה, אלה אינם רק פרטים ביוגרפיים, אלא דוגמה לרצף של חלוצים שעלו לארץ מתוך אמונה שאחריהם יבוא העם כולו. היא מציגה את הרצל כדמות שהבינה את הבעיה היהודית במונחים היסטוריים עמוקים.

לפי פרשנותה, הרצל ראה באנטישמיות סימן לכך שהיהודים לא יוכלו להסתפק בהשתלבות באירופה, אלא זקוקים לבית לאומי שבו יוכלו להתקיים כעם. היא מקשרת בין חזונו לבין סיפור יציאת מצרים ולרעיון של מעבר מגלות לחירות. במישור המדיני והביטחוני היא מזכירה את הסכמי אוסלו ואת ההתנתקות מעזה כדוגמאות להחלטות שלדעתה נבעו מ״שיגעון הקטנות״ — ההנחה שישראל יכולה להסתפק בשטח מינימלי ולהישען על הסדרים או על הרתעה.

היא מספרת שאביה, אלוף־משנה בצה״ל, התנגד לאוסלו וטען שהתגובה הנכונה היא התיישבות ובנייה. אלטשולר משתמשת גם בדוגמאות עכשוויות יותר: היכולת של הכלכלה והטכנולוגיה הישראלית להחזיק מעמד בזמן מלחמה, התרומה הישראלית למערכות נשק אמריקאיות, והצורך של ארצות הברית בישראל כבעלת ברית במזרח התיכון. מבחינתה, אלו סימנים לכך שלישראל יש כיום כוח רב יותר מכפי שהיה למנהיגיה בעבר.

התובנות הייחודיות בשיחה

התובנה הבולטת ביותר היא שהוויכוח הביטחוני מוצג גם כוויכוח פסיכולוגי ותרבותי. אלטשולר אינה טוענת רק שישראל צריכה יותר שטח, אלא שהיא צריכה להשתחרר מ״מחלת הגלות״: פחד ממה שיגידו אחרים, חוסר אמון ביכולתה להחזיק מעמד, והעדפה קבועה של הישרדות מצומצמת על פני שאיפה לאומית רחבה.

רעיון מקורי נוסף הוא דימויו של ״נשר החרמון״. לפי הדימוי, לישראל יש ראש חזק — טכנולוגיה, יצירתיות ויכולת צבאית — וכנפיים רחבות מבחינה היסטורית וגיאוגרפית, אך גוף קטן מדי.

המסקנה שלה אינה בהכרח שיש לכבוש מיד את כל המרחב, אלא שישראל צריכה להגדיל את בסיס הכוח שלה כך שיוכל לתמוך בשאיפותיה. היא מדגישה גם את חשיבותם האפשרית של בעלי ברית אזוריים, ובהם הדרוזים, הכורדים והנוצרים.

לשיטתה, ישראל אינה חייבת לשלוט פיזית בכל השטח, אך עליה לבנות השפעה, שותפויות ומרחב אסטרטגי שימנעו מצב שבו האיומים מופנים תמיד כלפי חיפה, ירושלים ותל אביב.

תחזיות ותנאים להצלחתן

אלטשולר צופה שאם ייווצרו חללי כוח בסוריה, בלבנון או בזירות אחרות, אויבים חדשים עלולים לבנות בעתיד צבאות חמושים ומסוכנים יותר. לכן היא סבורה שישראל צריכה לנצל חלונות הזדמנות בזמן מלחמה, לבסס שליטה או השפעה במרחבים חיוניים, ולא להסתפק ברצועות ביטחון צרות.

היא גם מעריכה שהכלכלה והטכנולוגיה הישראליות ימשיכו להתחזק, ושישראל תצא ממלחמות כשהיא מסוגלת למכור לעולם פיתוחים ביטחוניים וטכנולוגיים. תחזית זו תלויה, לפי ההיגיון של השיחה, ביציבות כלכלית, בכוח אדם יהודי מספיק, בברית עם ארצות הברית וביכולת לשמור על יתרון טכנולוגי.

התחזיות ייחלשו אם חללי הכוח באזור יתמלאו במהירות בידי גורמים עוינים, אם בעלות הברית יתנגדו לצעדים ישראליים, אם העלויות הכלכליות של שליטה מרחבית יחריפו, או אם החברה הישראלית לא תצליח להסכים על מטרותיה. גם אלטשולר מכירה בפער בין חזון לבין יכולת מיידית, ומציעה לראות את השינוי כתהליך מדורג.

המשמעויות המעשיות שעלו מן השיחה

ברמה האישית והחינוכית, אלטשולר מציעה לקרוא את התנ״ך בעברית, ללמד ילדים את ההיסטוריה היהודית, ולהעמיק בהיכרות עם התרבות, הדת והגיאוגרפיה של ישראל. היא מתנגדת ליחס תיירותי שטחי לעולם, ומציעה שמי שנוסע לחו״ל ילמד את ההיסטוריה והתרבות של המקומות שבהם הוא מבקר — כדי לחזור עם הבנה עמוקה יותר של זהותו שלו.

ברמה הלאומית, היא קוראת לחזק את העברית, את תחושת השייכות ואת הנכונות להגן על המדינה. היא מדגישה שגם מי שמצטרף לעם היהודי באמצעות גיור צריך, לפי השקפתה, לקבל עליו את הגורל היהודי, את השפה ואת ההיסטוריה — ולא לראות בישראל רק מקום נוח למגורים או לעבודה.

ברמה האסטרטגית, ההמלצה שלה היא לחשוב על גבולות, עומק והרתעה באופן רחב יותר, לטפח בעלי ברית באזור ולנצל מצבי חולשה של אויבים. עם זאת, השיחה אינה מציגה תוכנית פעולה מפורטת לגבי גבולות, ממשל, משפט בינלאומי, עלויות כלכליות או אופן ניהול האוכלוסיות במרחבים שעליהם היא מדברת.

רגע מקור רלוונטי: [41:48]–[44:17]