הסודות בקריה והזעם על המבקרים - עופר וינטר תוקף: "הימין עמוק בקונספציה"

סקירה

בריאיון עם עופר וינטר, השיחה עוסקת בבחירתו להיכנס לפוליטיקה, בביקורתו על תפיסת הביטחון של ישראל ובניסיון להקים כוח פוליטי ימני בשם „עם ישראל”. הטענה המרכזית שלו היא שישראל לא יצאה מן הקונספציה שקדמה למלחמה: הדרג המדיני והצבאי עדיין נמנעים מהכרעה, נשענים על פתרונות חיצוניים ומתקשים להחזיר משילות ואמון ציבורי.

וינטר מציג את דרכו כשליחות ולא כקריירה. הוא טוען שמפלגתו מבקשת לממש מדיניות ימין באמצעות הכרעה ביטחונית מהירה, שליטה ישראלית מלאה בביטחון המדינה, התנגדות למדינה פלסטינית ושילוב החרדים בצה״ל.

הטיעון המרכזי: ישראל נשארה בתוך אותה תפיסת עולם

שרשרת הסיבתיות של וינטר מתחילה בכשלי 7 באוקטובר ובמלחמה הממושכת שאחריו. לשיטתו, עצם העובדה שהמלחמה נמשכת שנים, שאין הכרעה ברורה ושאין משילות מספקת מעידה שהמערכת עדיין פועלת לפי הנחות שגויות: הימנעות מהכרעה, הסתמכות על גורמים חיצוניים וזהירות יתר מול האויב.

הפתרון שהוא מציע הוא תפיסת ביטחון המבוססת על ארבעה עקרונות: ישראל היא הבית הלאומי שלה; יש לשאוף להכרעה מהירה; רק ישראל אחראית לביטחונה; ואין להפקיד את הביטחון בידי לגיונות זרים, הרשות הפלסטינית או ממשל חיצוני בעזה. מכאן נובעת גם התנגדותו למדינה פלסטינית ולפתרונות שאינם בשליטה ישראלית.

רגע מקור רלוונטי: [11:38]–[12:23], הצגת עקרונות תפיסת הביטחון.

הראיות והדוגמאות שעליהן הוא נשען

וינטר מצביע על כמה עובדות שהוא רואה כסימני כישלון: לדבריו, לא הושגה הכרעה באף זירה, אין משילות מספקת, גיוס החרדים לא הוסדר, ועדת חקירה ממלכתית טרם הוקמה והציבור אינו מרוצה מן התנהלות המלחמה. אלה מוצגים אצלו לא כבעיות נפרדות, אלא כתוצאה של אותה תפיסה מערכתית. הדוגמה החריפה ביותר שהוא מביא היא טענה על התנהלות צה״ל בעזה בתקופת גדי איזנקוט כרמטכ״ל.

וינטר מספר כי ב־18 באוקטובר, בזמן שהיה מזכירו הצבאי של שר הביטחון, הוצג לדרג המדיני דיווח שלפיו זה היה היום השקט ביותר זה שלושה חודשים, בעוד שלטענתו הנתונים הראו את ההפך. הוא מסיק מכך שהדרג הצבאי תמרן את הדרג המדיני כדי למנוע תקיפה. זו טענה של עופר וינטר, והקטע אינו מספק אימות עצמאי או מסמכים תומכים.

הוא משתמש גם בדוגמת גיוס החרדים: לדבריו, קיימים כבר אלפי חרדים באקדמיה, ולכן ניתן להקים מסגרות צבאיות מותאמות שיגדילו את הגיוס בלי „חינוך מחדש”. לצד זאת, הוא מדגיש שיש חוק גיוס כללי המחייב את כולם, ומתנגד למסגרת שתהפוך את החוק להסדר פטור. רגע מקור רלוונטי: [09:23]–[10:23], הטענה על הפער בין הדיווח הצבאי לבין הנתונים ועל מניעת תגובה תקיפה.

רגע מקור רלוונטי: [06:39]–[08:38], עמדתו על שילוב החרדים בצה״ל ועל הקמת יחידות מותאמות.

תובנות ייחודיות

הנקודה הלא־שגרתית ביותר אצל וינטר היא שהביקורת שלו מופנית לא רק כלפי הממשלה או השמאל, אלא גם כלפי הימין. הוא טוען שהימין עצמו נמצא ב״קונספציה״ כאשר הוא מסתפק בסיסמאות, מפחד מעימותים פוליטיים ואינו בונה יכולת ממשית למימוש מדיניותו.

הוא גם מנסה להפריד בין זהות אידאולוגית לבין שיקול פוליטי. לדבריו, הוא ואנשי רשימתו הם אנשי ימין, אך דווקא משום כך הם מבקשים להצטרף לממשלה רחבה שתאפשר להם להשפיע על מדיניות הביטחון ולא להישאר באופוזיציה שמסתפקת בביקורת מבחוץ.

תובנה נוספת נוגעת לאמון הציבור: וינטר אומר שזהות ועדת החקירה פחות חשובה בעיניו מן האמון בה ומיכולתה לחשוף את האמת. בכך он מציג את המשבר לא רק ככשל מבצעי, אלא גם כמשבר של אחריות, שקיפות ואמון במוסדות המדינה.

תחזיות ותנאים להצלחת הדרך

וינטר אינו מציג לוח זמנים מפורט, אך הוא מתאר את המהלך הפוליטי ככזה שנבנה במשך כשנתיים וחצי מאז פרישתו מהצבא. יעדו המיידי הוא להשתלב בממשלת ימין רחבה, להימנע מתלות ברוב זעום בכנסת ולהוביל מדיניות ביטחון מתוך משרד הביטחון, אם תינתן לו האפשרות.

התחזית המשתמעת שלו היא שהימין ייחלש אם לא ייתן מענה לתוצאות המלחמה: היעדר הכרעה, חוסר שביעות רצון, אי־גיוס חרדים והיעדר ועדת חקירה. תחזית זו תיחלש אם הממשלה תשיג הכרעה ביטחונית, תשפר את המשילות, תרחיב את הגיוס ותשקם את אמון הציבור גם בלי שינוי פוליטי בהנהגה.

רגע מקור רלוונטי: [12:38]–[14:01], הטענה שהמציאות עצמה עלולה להפיל את הימין ושדרושה דרך חדשה להנהגת מחנה הימין.

המשמעויות המעשיות לפי עופר וינטר

ברמה הביטחונית, וינטר קורא לישראל לשמור בידיה את האחריות הבלעדית לביטחון, להעדיף הכרעה מהירה ולהתנגד להצבת כוחות או ממשלים חיצוניים כתחליף לשליטה ישראלית. הוא אינו מפרט כאן תוכנית מבצעית מלאה, אך מציג את העקרונות כבסיס למדיניות אחרת.

ברמה הפוליטית, הוא מבקש מאנשי ימין להצטרף לממשלה ולנסות להשפיע מבפנים, במקום לתקוף את הממשלה מן היציע. ברמה האזרחית־צבאית, הוא מציע שילוב חרדים באמצעות יחידות מותאמות, אך במקביל דורש עיקרון שלפיו החוק חל על כלל אזרחי המדינה.

הוא תומך גם בבדיקה ציבורית של כשלי המלחמה, בתנאי שהוועדה תזכה לאמון ותוכל להגיע לחקר האמת. לבסוף, הוא מבחין בין אזרחים ערבים המשתתפים ומשרתים למען המדינה לבין פוליטיקאים שלטענתו תומכים במדינה פלסטינית או אינם מגנים את חמאס; מבחינתו, פסילה פוליטית צריכה להתייחס לפעילות נגד המדינה ולא לזהות לאומית כשלעצמה.