ד"ר אורי מילשטיין: "ב48 היו קפלנסטים מטורפים שהיו מוכנים לשרוף את המדינה"

סקירה

הראיון עם ד״ר אורי מילשטיין עוסק בהשוואה בין דוד בן־גוריון לבין בנימין נתניהו, ובעיקר בניסיונות לסלק מנהיג בזמן משבר ביטחוני. הטענה המרכזית של מילשטיין היא שהדמיון בין התקופות אינו רק פוליטי: בשתיהן, לשיטתו, הנהגה מדינית נאלצה להתמודד עם מערכת ביטחונית לא מתאימה, עם כשלי פיקוד ועם מאבק פנימי שניסה להדיחה.

מילשטיין מציג את בן־גוריון כמנהיג שהבין בהדרגה כי ארגון ההגנה והפלמ״ח אינם בנויים לניהול מלחמה מודרנית, ולכן פעל להקים צבא ממלכתי ולרכז את הסמכות בידיו. בהמשך הוא משתמש במתקפת 7 באוקטובר כדי לטעון שהבעיה המרכזית אינה בהכרח עוצמת חמאס, אלא היעדרו של צה״ל בגזרה והכשל בהחלטות המדיניות והצבאיות שקדמו לאירוע.

רגע מקור רלוונטי: [00:01:09]–[00:01:24]

הטענה המרכזית וההיגיון שמאחוריה

ההשוואה של מילשטיין בנויה על שרשרת סיבתית: מערכת ביטחונית חלשה או מפוצלת מובילה לכשל מבצעי; הכשל מעורר מאבק פוליטי; המאבק מופנה כלפי ראש הממשלה; ולבסוף, המנהיג נדרש לרכז סמכויות ולבצע שינוי מבני. לפי פרשנותו, זהו הדמיון העיקרי בין בן־גוריון לבין נתניהו, גם אם הנסיבות והאישים שונים מאוד.

במקרה של מלחמת העצמאות, מילשטיין טוען שבן־גוריון בתחילה לא הבין שההגנה והפלמ״ח אינם מתאימים לניהול מלחמה רחבה. לאחר כישלונות בתחילת המלחמה, ובייחוד הקושי להגן על הדרך לירושלים, הוא הגיע למסקנה שיש להקים צבא מקצועי וממלכתי, לבטל את הפיקוד הארצי של ההגנה ולפרק בהמשך את הפלמ״ח.

רגע מקור רלוונטי: [00:03:12]–[00:04:11]

הראיות והדוגמאות שמילשטיין מביא

הדוגמה ההיסטורית המרכזית היא המבנה הצבאי ערב מלחמת העצמאות. לפי מילשטיין, ההגנה כללה עשרות אלפי אנשי מילואים בעלי הכשרה מוגבלת, בעוד שהפלמ״ח מנה כאלף מגויסים ועוד כאלפיים אנשי מילואים.

הוא טוען שהפער בין כוח לוחם קטן ומאומן לבין מסגרת רחבה שלא הוכשרה לניהול מלחמה יצר בעיה מערכתית. הוא מצביע על כישלון ההגנה על הדרך לירושלים ועל שינוי העמדה האמריקאית באמצע מרץ 1948 כדוגמאות לכך שהמצב הצבאי חייב שינוי.

הוא מזכיר גם את דוח הקולונל מרקוס, שלפיו החיילים היו טובים אך לא נמצא בארץ מפקד שהיה מסוגל לפקד כראוי על פלוגה, וכן את כישלונות מבצע ״לרל״, שלדבריו הוסתרו בחלקם מפני שהם סתרו את המיתוס על איכות הפיקוד של הפלמ״ח. רגע מקור רלוונטי: [00:05:27]–[00:07:09] רגע מקור רלוונטי: [00:15:08]–[00:20:02] דוגמה נוספת היא המאבק סביב ישראל גלילי.

מילשטיין מתאר את גלילי כמוקד כוח של ההגנה, מפ״ם ואחדות העבודה, וטוען כי לאחר שבן־גוריון ביקש לבטל את המפקדה הארצית, החלה התנגדות פוליטית חריפה. הוא משווה זאת לפיטורי יואב גלנט ולמאבק נגד נתניהו, כולל לחץ ציבורי, התפטרויות ואיומים על תפקוד המערכת.

תובנות ייחודיות ולא־מוסכמות

התובנה הבולטת של מילשטיין היא שכישלון צבאי אינו מוסבר רק באיכות האויב. במקרה של 7 באוקטובר, הוא טוען שחמאס לא היה בהכרח חזק במיוחד, אלא ניצל מצב שבו צה״ל לא היה נוכח או לא הגיב בגזרה.

מכאן מסקנתו שהשאלה המרכזית היא מדוע הצבא לא היה שם ומדוע התקבלה מדיניות של הימנעות או אי־תגובה. מילשטיין גם מבחין בין הצלחה טקטית של לוחמים לבין איכות הפיקוד.

לדבריו, חיילים יכולים להיות מצוינים, אך הדבר אינו מבטיח שמפקדים מסוגלים לקבל החלטות אסטרטגיות או לנהל מערכה. זו הבחנה חשובה משום שהיא מעבירה את הדיון מהערכת המוטיבציה והאומץ של החיילים לבחינת המבנה הארגוני, ההכשרה והסמכות.

רגע מקור רלוונטי: [00:21:10]–[00:22:30]

תחזיות ותנאים להערכתן

מילשטיין מציע תחזית היסטורית שלפיה חוקרים בעתיד עשויים לראות ב־7 באוקטובר אירוע ש״פקח את עיניה״ של ישראל מול איום רחב יותר. הוא טוען שהתרחיש שעליו דובר כלל אפשרות לתיאום בין חמאס, חזבאללה ומיליציות בסוריה, ושבמקרה כזה התוצאה הייתה עלולה להיות חמורה בהרבה.

התחזית תלויה בכמה הנחות: שאכן הייתה יכולת ממשית לתיאום אזורי רחב; שהכשל הישראלי נבע בעיקר מהיעדר צה״ל ולא מעוצמת המבצע של חמאס; וששינוי בתפיסה הביטחונית יוכל למנוע אסון עתידי. היא תיחלש אם יתברר שהאיום המתואם לא היה בשל, שהתרחיש האזורי היה מוגזם, או שרפורמות מערכתיות לא ישנו את דפוס קבלת ההחלטות.

רגע מקור רלוונטי: [00:24:11]–[00:25:45]

המשמעויות המעשיות

המשמעות המעשית הראשונה העולה מן הראיון היא הצורך לבדוק את התאמתו של הצבא למשימה, ולא להסתפק בהנחה שצבא גדול או חיילים איכותיים יפתרו כל בעיה. לפי מילשטיין, יש לבחון את מבנה הפיקוד, את הכשרת המפקדים, את חלוקת הסמכויות ואת היכולת לקבל החלטות בזמן מלחמה.

המשמעות השנייה היא הצורך לבחון באופן ביקורתי הנחות אסטרטגיות ומדיניות של רגיעה, הימנעות או הסתמכות על כך שהאויב אינו מעוניין בהסלמה. המקור אינו מציג תוכנית פעולה מפורטת, אך הוא תומך במסקנה המעשית שיש לבדוק מי אחראי להגנת הגבול, מהן פקודות התגובה, ומה קורה כאשר ההנהגה הצבאית והמדינית חלוקות.