חוקר הביצועים אלי בר און: קיפאון מחשבתי, כתוצאה מחוסר הכשרה ותרבות צבאית פרימיטיבית בקרב בכירי צה"ל

סקירה כללית

בשיחה מנתח מערכות וחוקר ביצועים צבאיים מציג את הסטגנציה כתופעה שבה מערכת ממשיכה לפעול בשגרה ובאופן כמעט אוטומטי, גם כאשר הסביבה, הטכנולוגיה והאיומים משתנים במהירות. הוא מיישם את הטענה על צה״ל, בעיקר דרך מלחמת יום הכיפורים, מתקפת שבעה באוקטובר והיערכות הצבא לאיומים עתידיים.

הטענה המרכזית היא שצה״ל לא סבל בעיקר ממחסור במשאבים, במודיעין או בכוח אדם, אלא מכשל מתמשך בהתאמת החשיבה, תורת הלחימה, המבנה הארגוני וההכשרה לשינויים בזירה. לדבריו, הבעיה חוזרת משום שמערכות צבאיות מתקשות להודות בטעויות, ללמוד ממלחמות אחרות ולערער על תפיסות קיימות.

הטיעון המרכזי: שגרה שהופכת לעיוורון

אלי בר און, ד"ר אורי מילשטיין מבחין בין היתרונות של שגרה — סדר, חיסכון במאמץ ויכולת להפעיל מערכת באופן יציב — לבין הסכנה שבה. כאשר קצב השינויים הטכנולוגיים והמבצעיים עולה, מערכת שפועלת באותה תבנית עלולה לפרש מציאות חדשה באמצעות כלים ישנים.

לפי causal chain זו, הצבא מזהה איום אך אינו משנה בזמן את תורת הלחימה ואת אמצעי ההתגוננות; לאחר מכן הוא בונה על התרעה, גיוס מילואים ועליונות כללית, במקום להכין מענה לכוחות שכבר נמצאים בזירה. כאשר האיום מתממש, המערכת נאלצת להגיב באיחור ובמחיר כבד.

הוא מוסיף שהסטגנציה אינה רק טכנולוגית. היא קשורה גם להכשרת מפקדים, לתרבות ארגונית אנטי־אינטלקטואלית, להיצמדות למסגרות קיימות ולהתנגדות להפקת לקחים.

ההנחה שלו היא שמערכת שאינה מעודדת מחקר עצמאי וביקורת מקצועית תcontinue לשחזר את אותן טעויות, גם לאחר ועדות חקירה ואירועים טראומטיים. רגע מקור רלוונטי: [00:00:24]–[00:02:31], הסבר על היתרונות והסכנות של סטגנציה.

הראיות והדוגמאות שהוצגו

הדוגמה ההיסטורית המרכזית היא מלחמת יום הכיפורים. לפי אלי בר און, ד"ר אורי מילשטיין, צה״ל הכיר לפחות שלוש שנים לפני המלחמה בהתפתחות אמצעי הנ״ט הסובייטיים, במערכי טילים צפופים ובשינויים ביכולת הצבאות הערביים, אך לא תרגם את הידע הזה לשינוי מספק במיגון הטנקים, בתורת השריון ובסיוע האווירי. הוא טוען כי חיל האוויר ידע על מערך הטילים במצרים ובסוריה, אך הסתמך על העליונות האווירית המסורתית ולא נערך כראוי להתמודדות עם מערך נ״מ משולב.

לדבריו, חיל האוויר התקשה לפעול עד שכוחות היבשה השמידו חלק סוללות הטילים. הוא מציג זאת כדוגמה לכך שכמות גדולה של מטוסים וטנקים אינה מבטיחה התאמה לאיום החדש. הוא משווה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים: לאחר מלחמת ששת הימים גדל צה״ל באופן משמעותי, ובכל זאת נשארה סטגנציה ביחס לאיומים עצמם.

לדבריו, צה״ל עבר ממלאי של כ־1,060 טנקים לכ־1,200 טנקים, וחיל האוויר גדל מכ־180 מטוסי קרב לכ־470; אולם הגידול הכמותי לא פתר את הכשל התפיסתי. ביחס לשבעה באוקטובר, הוא מצביע על פער בין עוצמת האיום לבין אמצעי ההגנה: יישובים סמוכים לאויב משמעותי הוגנו, לטענתו, באמצעות גדר שנועדה בעיקר למנוע חדירות של עבריינים ולא באמצעות מערך הגנה עמוק, מכשול נגד כלי רכב וכוחות מקומיים מאורגנים. הוא מביא את אופקים, נתיבות, שדרות וקיבוצים שבהם כוחות מקומיים הצליחו לעכב או לבלום חדירה, ומסיק שארגון מוקדם של פלוגות כוננות היה עשוי לשפר את ההגנה.

רגע מקור רלוונטי: [00:11:10]–[00:17:01], הדיון בהיערכות למלחמת יום הכיפורים ובכשל מול הנ״ט והנ״מ. רגע מקור רלוונטי: [00:17:41]–[00:21:31], הדיון בהגנת יישובי העוטף ובכוחות המקומיים. דוגמה נוספת היא מלחמת רוסיה–אוקראינה.

אלי בר און, ד"ר אורי מילשטיין משתמש בה כדי לטעון שצה״ל צריך ללמוד ממלחמות אחרות, ולא רק מהניסיון הישראלי. הוא מציין את השימוש הגובר ברחפנים, בתקיפות ארוכות־טווח ללא מטוסים ובמערכות רובוטיות, ומציג את אוקראינה כמי שמפעילה עשרות אלפי רובוטים להגנת גבולותיה — נתון שהוא מביא בשיחה אך אינו מגובה בה כאן במקור עצמאי. רגע מקור רלוונטי: [00:23:14]–[00:26:51], הקריאה ללמוד מהמלחמה באוקראינה ולהיערך לרחפנים ולרובוטיקה.

תובנות ייחודיות ולא שגרתיות

אחת התובנות הבולטות היא שהבעיה אינה בהכרח היעדר מודיעין. אלי בר און, ד"ר אורי מילשטיין מדגיש שבמקרים מסוימים האיום היה ידוע, אך המערכת לא פעלה על בסיסו.

כך הוא מבדיל בין כשל באיסוף מידע לבין כשל בהכרה במשמעות המידע ובהמרתו לשינוי מבצעי. תובנה נוספת היא שהתרחבות צבאית יכולה להסוות סטגנציה.

צבא עשוי להצטייד ביותר טנקים, מטוסים ואמצעים, ובכל זאת להישאר מקובע אם אינו משנה את האופן שבו הוא נלחם. מבחינה זו, הגדלת הכמות אינה תחליף להתאמת תורת הלחימה.

אלי בר און, ד"ר אורי מילשטיין טוען גם שהכשרת מפקדים בכירים אינה מספקת הכשרה אינטלקטואלית רחבה במלחמה, בהיסטוריה צבאית ובניתוח מערכות. הוא משווה זאת להכשרות של גנרלים אמריקאים, שלדבריו כוללות לימודים ברמה גבוהה וניתוח של מצביאים כמו חניבעל, אלכסנדר הגדול ונפוליאון.

תחזיות ותנאים להצלחתן

התחזית המיידית ביותר היא שישראל עלולה להתמודד בתוך כשנתיים עם מתקפה של אלפי רחפנים איראניים, אם לא תפתח במהירות מערכות הגנה ותקיפה בלתי מאוישות. אלי בר און, ד"ר אורי מילשטיין אינו מציע לבטל מטוסי קרב, אלא להוסיף לצדם מערך אוטונומי של רחפנים, רובוטים ואמצעי הגנה נגד רחפנים.

התחזית תלויה בכמה תנאים: השקעה מהירה בטכנולוגיה, שינוי בתפיסת ההפעלה, יכולת להתמודד עם התנגדות ארגונית והפקת לקחים ממלחמות זרות. היא תיחלש אם יתברר שהאיום האווירי מוגבל, אם מערכות אוטונומיות אינן יעילות בתנאי לחימה מקומיים, או אם צה״ל יוכיח שהוא משנה בפועל את מבנה הכוח ואת תורת הלחימה.

תחזית רחבה יותר היא שהשימוש ברובוטיקה יגדל בגלל המחסור בחיילים ובגלל היתרון האפשרי במשימות סיור, הגנה ותצפית. גם כאן, אלי בר און, ד"ר אורי מילשטיין מציג כיוון התפתחות ולא תוצאה ודאית; הצלחתו תלויה באמינות, בתחזוקה, בשליטה וביכולת לשלב את הכלים בתוך מערך אנושי.

רגע מקור רלוונטי: [00:26:25]–[00:27:35], הצורך במערך אוטונומי, בהגנה נגד רחפנים וברובוטיקה.

השלכות מעשיות

המשמעות המעשית המרכזית היא שיש לבחון מחדש איומים לפני שהם הופכים למלחמה, ולא להסתפק בהגדלת סדרי הכוחות. לפי השיחה, בחינה כזו צריכה לכלול תרחישים של רחפנים בהיקף גדול, מערכי נ״ט ונ״מ צפופים, תקיפות ללא מטוסים, מחסור בכוח אדם והגנת יישובים באמצעות כוחות מקומיים מאומנים.

אלי בר און, ד"ר אורי מילשטיין מציע להקים גוף מחקר צבאי עצמאי ורב־תחומי, בדומה למכון מחקר לאומי, שבו ישרתו חוקרים ומומחים לאורך זמן ולא רק במסגרת קורס קצר לפני תפקיד פיקודי. גוף כזה אמור ללמוד מלחמות זרות, לנתח טכנולוגיות, לפתח תובנות ולבחון אותן בתוך הצבא.

הוא גם קורא לשינוי בתהליך הפקת הלקחים: לחקור אירועים באמצעות אנשים בעלי כישורים, השכלה וניסיון מתאימים, ולא רק באמצעות מי שהיו מעורבים ישירות או נמצאים בתוך שרשרת הפיקוד. בנוסף, הוא מדגיש את הצורך לפרסם לפחות חלק מהממצאים כדי לאפשר ביקורת, במקום להסתיר כל שינוי מאחורי סודיות.