TalkOnPointפרופ' בני מילר מציג: קריסת הסדר העולמי - מכווית 1990 ועד אוקראינה | הפודקאסט של רז זאובר #137
סקירה בשיחה עם פרופ׳ בני מילר, מומחה ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת חיפה, נבחנת השאלה האם הסדר העולמי קורס. טענתו המרכזית היא שהסדר הליברלי שנבנה בהובלת ארצות הברית אחרי המלחמה הקרה נחלש מאוד, הן בגלל מתקפה חיצונית של מדינות סמכותניות והן בגלל התנגדות פנימית פופוליסטית ולאומנית במערב. לדבריו, העולם אינו בהכרח מתקדם לקריסה מוחלטת, אלא לעבר מערכת פחות ליברלית ויותר כוחנית, שבה מעצמות עשויות לחלק ביניהן אזורי השפעה.
הנקודות המרכזיות
הסדר העולמי הליברלי לא קרס לחלוטין, אך נחלש משמעותית. חולשתו נובעת משילוב של מתקפה חיצונית מצד הציר הסמכותני — רוסיה, סין, איראן וצפון קוריאה — ופופוליזם לאומני בתוך המערב
עקרון שלמותן הטריטוריאלית של מדינות מוצג כנורמה המרכזית של הסדר הבינלאומי: אם מדינות יוכלו לפלוש ולספח שטחים ללא תגובה, טענות היסטוריות, לאומיות וביטחוניות עלולות להצית מלחמות רבות.
מלחמת המפרץ הראשונה מדגימה את עוצמתו של הסדר הליברלי בשיאו: קואליציה רחבה, תמיכת מועצת הביטחון והצלחה מהירה בשחרור כווית. לעומת זאת, הפלישה הרוסית לאוקראינה מדגימה את כשל המערכת
נקודות מרכזיות
בחרו נושא ממוספר, עברו לקודם או לבא, או נגנו את הרגע המדויק בווידאו המקור.
הסדר העולמי הליברלי לא קרס לחלוטין, אך נחלש משמעותית. חולשתו נובעת משילוב של מתקפה חיצונית מצד הציר הסמכותני — רוסיה, סין, איראן וצפון קוריאה — ופופוליזם לאומני בתוך המערב, לצד ירידה במחויבות האמריקאית למוסדות ולערכים ליברליים.
עקרון שלמותן הטריטוריאלית של מדינות מוצג כנורמה המרכזית של הסדר הבינלאומי: אם מדינות יוכלו לפלוש ולספח שטחים ללא תגובה, טענות היסטוריות, לאומיות וביטחוניות עלולות להצית מלחמות רבות.
מלחמת המפרץ הראשונה מדגימה את עוצמתו של הסדר הליברלי בשיאו: קואליציה רחבה, תמיכת מועצת הביטחון והצלחה מהירה בשחרור כווית. לעומת זאת, הפלישה הרוסית לאוקראינה מדגימה את כשל המערכת, משום שמועצת הביטחון משותקת כאשר רוסיה מחזיקה בזכות וטו וסין אינה מצטרפת לגינוי חד-משמעי.
הציר האנטי-מערבי פועל לא רק מתוך התנגדות לדמוקרטיה הליברלית, אלא בעיקר מתוך התנגדות להגמוניה האמריקאית ולסדר החד-קוטבי. סין מספקת לרוסיה תמיכה טכנולוגית, כלכלית ודיפלומטית, צפון קוריאה מספקת חיילים ונשק, ואיראן סיפקה רחפנים.
הגלובליזציה יצרה גם מפסידים בתוך מדינות המערב, ובכך תרמה לעליית הפופוליזם האנטי-גלובלי. הצטרפות סין ל-WTO בשנת 2001 האיצה את צמיחתה ואת כוחה הצבאי, והפכה אותה למתחרה המרכזית של ארצות הברית.
השיחה מבחינה בין הסברים ריאליסטיים, ערכיים ותרבותיים. ההסבר הריאליסטי מדגיש מאבק בין מעצמות ואזורי ביטחון; ההסבר הנגדי למלחמה באוקראינה מדגיש את שאיפותיו האימפריאליות של פוטין. המקור מציג את המתח בין ההסברים אך אינו מכריע ביניהם.
התערבויות שנועדו לקדם דמוקרטיה או להגן על אזרחים עלולות להפיק תוצאות הפוכות. בעיראק, הדמוקרטיזציה העלתה רוב שיעי, החריפה את הסכסוך עם הסונים, אפשרה התחזקות של ארגוני טרור וחיזקה את איראן. בלוב, הפלת קדאפי תרמה לקריסת המדינה, להגירה לאירופה ולעליית כוחות פופוליסטיים אנטי-ליברליים.
תרחיש אפשרי הוא מעבר לעולם של אזורי השפעה: רוסיה במרחב הסובייטי לשעבר, סין סביב טייוואן ובאינדו-פסיפיק, וארצות הברית בחצי הכדור המערבי. הסדר כזה עשוי להפחית את הסיכון למלחמה ישירה בין מעצמות, אך הוא עלול לבוא במחיר של פגיעה בדמוקרטיה, בזכויות אדם ובעצמאותן של מדינות קטנות.
מלחמת עולם שלישית אינה בלתי נמנעת. הרתעה גרעינית, תלות הדדית כלכלית והסכמות דה-פקטו בין המעצמות עשויות לצמצם עימות ישיר, אך אינן מונעות מלחמות מקומיות, מלחמות代理 או הידרדרות באזורים שאינם מוגנים על ידי אזור השפעה ברור.
המסקנה המעשית היא שמדינות אינן יכולות להסתמך רק על מוסדות בינלאומיים: הן זקוקות ליכולת הגנה עצמית, לבריתות, לסיוע חיצוני ולנכונות ציבורית להקרבה. במקביל, לפני התערבות צבאית יש להעריך מי ימשול לאחר הפלת המשטר, מי ינצל את הוואקום ומה יהיו ההשלכות האזוריות.
סיכום מובנה
הסיכום הציבורי המלא נשאר גלוי למנועי חיפוש ומקושר למקור.
סקירה
בשיחה עם פרופ׳ בני מילר, מומחה ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת חיפה, נבחנת השאלה האם הסדר העולמי קורס. טענתו המרכזית היא שהסדר הליברלי שנבנה בהובלת ארצות הברית אחרי המלחמה הקרה נחלש מאוד, הן בגלל מתקפה חיצונית של מדינות סמכותניות והן בגלל התנגדות פנימית פופוליסטית ולאומנית במערב.
לדבריו, העולם אינו בהכרח מתקדם לקריסה מוחלטת, אלא לעבר מערכת פחות ליברלית ויותר כוחנית, שבה מעצמות עשויות לחלק ביניהן אזורי השפעה. מערכת כזו עלולה לצמצם את הסיכון למלחמה ישירה בין מעצמות, אך במחיר של פגיעה בדמוקרטיה, בזכויות אדם ובעצמאותן של מדינות קטנות.
רגע מקור רלוונטי: [00:15]–[00:50]
הטיעון המרכזי: מהסדר הליברלי למערכת של אזורי השפעה
מילר מתאר את המערכת הבינלאומית כמערכת אנרכית: אין ממשלה עולמית, משטרה עולמית או יכולת אכיפה קבועה של החלטות האו״ם. לאחר מלחמת העולם השנייה יצר מאזן האימה הגרעיני בין ארצות הברית לברית המועצות יציבות מוגבלת, ולאחר קריסת ברית המועצות ב־1991 נוצר עולם חד־קוטבי שבו ארצות הברית הייתה המעצמה הדומיננטית.
בתקופה זו התפתח סדר עולמי ליברלי שהתבסס על קידום דמוקרטיה, זכויות אדם, סחר חופשי ומוסדות בינלאומיים. לפי מילר, סדר זה נחלש בשלושה כיוונים: הציר הסמכותני של רוסיה, סין, איראן וצפון קוריאה; התחזקות הפופוליזם הלאומני בתוך המערב; והיחלשות המחויבות האמריקאית למוסדות ולערכים הליברליים.
רגע מקור רלוונטי: [36:36]–[37:20] הנורמה החשובה ביותר עבור מילר היא שלמותן הטריטוריאלית של מדינות — העיקרון שמדינה אינה אמורה לפלוש לשכנתה ולספח את שטחה. הוא סבור שהפרת הנורמה הזאת עלולה לפתוח פתח למלחמות רבות, משום שלרוב המדינות יש טענות היסטוריות, לאומיות או ביטחוניות כלפי גבולותיהן.
הראיות והדוגמאות המרכזיות
הדוגמה החיובית המרכזית היא מלחמת המפרץ הראשונה. לאחר פלישת עיראק לכווית ב־1990, הוקמה קואליציה בינלאומית רחבה בהובלת ארצות הברית, שקיבלה אישור ממועצת הביטחון ופעלה לשחרור כווית. מילר מציג זאת כביטוי נדיר לקונצנזוס עולמי סביב הגנה על ריבונות ועל גבולות, ובניגוד למלחמות המאוחרות יותר — גם כהצלחה צבאית מהירה וברורה.
מנגד, הפלישה הרוסית לאוקראינה מוצגת כמבחן שבו המערכת נכשלה. מועצת הביטחון משותקת משום שרוסיה היא חברה קבועה ובעלת זכות וטו, וסין אינה מצטרפת לגינוי חד־משמעי. בכך, הגוף שנועד להגן על השלום הבינלאומי אינו מסוגל לפעול נגד אחת ההפרות הבולטות ביותר של עקרון השלמות הטריטוריאלית.
רגע מקור רלוונטי: [06:38]–[08:46] מילר מציין גם את התפתחותו של ציר אנטי־מערבי: סין מספקת לרוסיה תמיכה טכנולוגית, כלכלית ודיפלומטית; צפון קוריאה מספקת חיילים ונשק; ואיראן סיפקה לרוסיה רחפנים ומקיימת עמה שיתוף פעולה רחב. המכנה המשותף, לפי השיחה, אינו רק התנגדות לדמוקרטיה הליברלית אלא בעיקר התנגדות להגמוניה האמריקאית ולסדר החד־קוטבי. הדוגמה הכלכלית החשובה היא הצטרפות סין לארגון הסחר העולמי בשנת 2001.
המהלך האיץ את היצוא ואת הצמיחה הסינית, אך גם תרם לעליית כוחה הצבאי והפך אותה למתחרה המרכזית של ארצות הברית. מילר מציין שהגלובליזציה יצרה מנצחים ומפסידים גם בתוך מדינות המערב, ובכך הזינה את הפופוליזם האנטי־גלובלי. רגע מקור רלוונטי: [43:09]–[44:49]
תובנות ייחודיות ולא מובנות מאליהן
מילר מפריד בין כמה הסברים שאינם תמיד מוצגים יחד. ההסבר הריאליסטי מתמקד בחלוקת העוצמה בין מעצמות ובצורך של כל מעצמה באזור ביטחון והשפעה; הסבר אחר מתמקד במאבק ערכי בין ליברליזם לבין לאומנות שמרנית; והגישה של סמואל הנטינגטון מדגישה מתחים בין ציוויליזציות ובין זכויות הפרט לנאמנות קולקטיבית.
אחת התובנות החשובות היא שמדיניות ליברלית או הומניטרית עלולה לייצר תוצאות הפוכות. הפלישה האמריקאית לעיראק נועדה, בין היתר, לקדם דמוקרטיה ולמנוע טרור, אך הדמוקרטיזציה העלתה לשלטון רוב שיעי, החריפה את הסכסוך עם המיעוט הסוני, אפשרה את התחזקותם של ארגוני טרור וחיזקה את השפעת איראן.
רגע מקור רלוונטי: [01:04:48]–[01:07:26] גם ההתערבות בלוב ב־2011, שנועדה להגן על אזרחים מפני מועמר קדאפי, מוצגת כדוגמה לתוצאות בלתי מכוונות. נפילת המשטר הפכה את לוב למדינה כושלת ולנתיב מרכזי של הגירה לאירופה, ובכך חיזקה כוחות פופוליסטיים שהתנגדו להגירה ולסדר הליברלי.
תחזיות ותנאים שיכולים לשנות אותן
הכיוון האפשרי שמילר מזהה הוא מעבר הדרגתי לעולם של אזורי השפעה: רוסיה במרחב הסובייטי לשעבר, סין סביב טייוואן ובאינדו־פסיפיק, וארצות הברית בחצי הכדור המערבי. הוא מעלה אפשרות שטראמפ נוטה אינטואיטיבית להסדר כזה, גם אם אין בידיו תוכנית סדורה או הסכמה רשמית בין המעצמות.
התחזית הזאת תיחלש אם ארצות הברית תחזור למחויבות ברורה לבריתות ליברליות, אם הקונגרס יבלום ויתורים לרוסיה או לסין, או אם מדינות קטנות יצליחו למנוע בפועל את הפיכתן לאזורי חסות. גם התנגדות פנימית במדינות המערב למדיניות של ויתור על ריבונותן של אוקראינה או טייוואן עשויה לשנות את הכיוון.
רגע מקור רלוונטי: [01:22:59]–[01:27:53] מילר אינו חוזה בהכרח מלחמת עולם שלישית. הוא מציין שלושה מנגנונים שעשויים למנוע אותה: הרתעה גרעינית, תלות הדדית כלכלית והסכמות דה־פקטו בין המעצמות.
עם זאת, הוא מדגיש שמנגנונים אלה אינם מונעים מלחמות מקומיות או עימותים עקיפים.
השלכות מעשיות
המשמעות המעשית הראשונה היא שמדינות המבקשות להגן על עצמן אינן יכולות להסתמך רק על מוסדות בינלאומיים. לפי ההיגיון שהוצג בשיחה, נדרשים גם יכולת הגנה עצמית, בריתות, תמיכה חיצונית ונכונות ציבורית להקרבה. אוקראינה מוצגת כדוגמה לשילוב של נחישות, יצירתיות וסיוע מערבי שאפשר לה לעמוד מול רוסיה למרות פערי הכוחות.
המשמעות השנייה היא שמדיניות חוץ צריכה להביא בחשבון תוצאות בלתי מכוונות. ניסיון להפיל משטר או לקדם דמוקרטיה בכוח אינו מבטיח יציבות, במיוחד במדינות שסועות מבחינה אתנית, דתית או מוסדית. לפני התערבות צבאית, לפי ההיגיון של מילר, יש לבחון מי יעלה לשלטון, מי ייהנה מהוואקום ומה יהיו ההשלכות האזוריות.
המשמעות השלישית היא שהגנה על מוסדות, איזונים ובלמים, מומחיות ותקשורת עצמאית אינה עניין פנימי בלבד. מילר מציג אותם כתנאים ליכולתה של דמוקרטיה לקבל החלטות יציבות ומבוססות ידע, וכמחסום בפני ריכוז כוח בידי מנהיג נבחר. רגע מקור רלוונטי: [39:13]–[40:42]
TalkOnPoint השתמשה ב־AI כדי לארגן את המקור לסיכום קריא ולקשר נושאים חשובים לרגעים תומכים במקור. הניתוח עלול לכלול טעויות; מומלץ לבדוק מידע משמעותי מול הציטוטים, חותמות הזמן והמקור.